השביתה שלא הייתה: פרספקטיבה עולמית

לתקשורת בארץ אין סבלנות רבה לשביתות. תדירות מואשמים איגודים מקצועיים שובתים בפגיעה בכלכלה ובשגרת יומם של אזרחים שלא עוללו רע. האשמה נפוצה נוספת היא שאיגודים גדולים, כאלה שמסוגלים לחולל שביתה בארץ, נלחמים על זכויותיהם של מי שכבר מסודרים ואין להם כל עניין במי שבאמת זקוק לתוספת שכר והבטחת זכויותיו.

הציבור בארץ, באופן כללי אינו חובב שביתות וזה לא מפליא. חלק גדול מן הציבור הישראלי אינו מאוגד ואינו יכול להתאגד. הנורמה של העבודה בארץ הפכה להיות של ארעיות, "פרילנסריות" נטולת יחסי עובד-מעביד ו: "אני עוד אתבע אותם על הנסיעות שלי כשאסיים לעבוד שם". סולידריות היא בגדר הס מלהזכיר, ולראיה, המכירה המבישה של הסטודנטים את המרצים ואת הדורות הבאים, כאשר ביטלו את שביתתם תמורת ליטרת בשר פיגולים ביום שבת (למרבה הצער אין שום ביטחון שהמרצים לא היו נוהגים באותו אופן, אבל סטודנטים, קצת רדיקליות?)

בעקבות ביטול השביתה, לפניכם ניסיון להראות לכם שבעולם זה אחרת. במקומות רבים שביתות הן כלי מאבק לגיטימי ומכובד, והאוכלוסייה כולה נהנית מפירותיהן. במקומות אחרים אנשים מוסרים את חייהם תמורת זכות השביתה. הנה שני מאבקים ותוצאותיהם.

כמו בישראל, גם ביוון יש כוונה להפריט את האוניברסיטאות במטרה לעשות אותן "יותר תחרותיות". במשך חודשים ארוכים שובתים שם סטודנטים, מרצים ואיגודים מקצועיים כדי למנוע את קבלת תוכניות הממשלה. בשבוע שעבר עלו אלפי מפגינים על משרד החינוך ובניין הפרלמנט במרכז אתונה והתנגשו עם כוחות המשטרה. איגודי המורים היסודיים והתיכוניים הצטרפו ביום חמישי לשביתה לאות סולידריות. המחאה נמשכת בכל רחבי יוון.

ביוון אסור היה עד כה להפעיל מוסדות השכלה גבוהה פרטיים. הממשלה טוענת שהפעלת מוסדות כאלה תעלה את רמת ההשכלה. הסטודנטים והמרצים מצידם דורשים שהממשלה תעלה את רמת ההשכלה הציבורית במקום להפריט אותה, דרישה שנראית יותר מלגיטימית – מפלגת השלטון הבטיחה לפני שנבחרה שתעלה את ההשקעה בהשכלה הגבוהה באחוז וחצי. ההתחמקות מלעשות זאת מעידה על התנערות מאחריות. ביוון, בניגוד למקומות קרובים הרבה יותר, לא מוכנים להניח להבטחות בחירות להתמוסס. במקום בו נולדה האקדמיה ונהגתה המילה הזו בפעם הראשונה לא מוכנים לוותר על העיקרון החשוב ביותר שלה: עצמאות משיקולים זרים.

בגיניאה ניהלו האיגודים המקצועיים בחודשיים האחרונים מאבק מר נגד הנשיא. יותר ממאה בני אדם נהרגו בהתנגשויות בין כוחות הביטחון למפגינים שדרשו רפורמות מרחיקות לכת ואת מינויו של ראש ממשלה עצמאי. הנשיא לנסנה קונטה עורר את זעמם של תושבי המדינה האפריקאית, כששחרר מן הכלא שניים מחבריו שהואשמו במעילה במיליוני דולרים. תושביה העניים של גיניאה החליטו שדי להם. הם דרשו לשים קץ לשחיתות, להוריד את מחירי המזון והדלק הגבוהים ולשנות את האופן בו מתחלק ההון במדינה. גיניאה עשירה במינרלים, אבל רוב תושביה מרוויחים בממוצע דולר אחד ביום.

לפני חודש הסכים הנשיא למינוי ראש ממשלה חדש ולהעברה של סמכויות ממנו אליו, בתום שביתה של 18 יום. האיגודים המקצועיים הסכימו להפסקת השביתה, אבל קונטה מינה למשרה את אחד ממקורביו. מארגני המחאה החליטו לא לוותר וחידשו את ההפגנות. לבסוף נכנע קונטה ומינה ראש ממשלה מתוך רשימה שסיפקו האיגודים. אתמול התבקשו השובתים לחזור לעבודה.

מרקסיסט היה אומר שלתושבי גיניאה "אין מה להפסיד זולת כבליהם". ציניקן היה אומר שבישראל אף אחד לא היה רוצה לסכן את מכונת הכביסה והטויוטה ולצאת למאבק שיערער את אושיות הכלכלה. אבל שביתות של מרצים ועובדי תעופה בבריטניה, נהגי משאיות בצרפת ואפילו קופאיות הסופרמרקטים בארצות הברית לא נראות לתושבים המקומיים כאיום על החברה, אלא כמנוף לגיטימי המעוגן בתרבות ובהיסטוריה לשיפור זכויות עובדים.