תקווה לימין - תקווה לישראל

נראה כי מעולם לא נמצאו אזרחי ישראל בתחושה כה עמוקה של דכדוך ואובדן תקווה. לעתים קרובות מדי ומכיוונים רבים מדי נשמע חשש לעצם קיומה של מדינת ישראל, עד כדי אמירה כי זו עברה את נקודת האל-חזור שלה והתחילה הספירה לאחור לקראת חורבן הבית השלישי. הדאגה לעתיד נובעת מאובדן האמון בהנהגה היהודית, יותר מאשר מהגרעין האירני ואף יותר מאשר מהכיבוש הפלסטיני שהובא ארצה במסגרת "תהליך השלום" והוא מחלחל כצפוי מראש לתוככי ישראל הקטנה.

כאשר אהוד אולמרט מכריז כי חזונו הוא הקמת מדינה פלסטינית, וכאשר ציפי לבני החותרת לרשת את כיסאו חוזרת שוב ושוב על ההבל של פתרון שתי המדינות, וכאשר שר "הביטחון" – כמה סמלי – מביט אל העתיד מבעד למשקפת אטומה - ושלושתם מוכיחים יום-יום את אי-התאמתם לתפקידיהם, אווירת הנכאים תופסת את מקומה של התקווה. כאשר פוחת במהירות האמון בכל הרשויות – המבצעת, המחוקקת, השופטת והתקשורתית – גובר החשש לקיומה של ישראל, הן כמדינה, הן כיהודית והן כדמוקרטית. כאשר במקום העברת המלחמה לשטח האויב עוסקת ישראל בגידור ובמיקלוט; כאשר הקרן הקיימת לישראל – שקמה הרבה לפני היות ישראל ו"שטחים" ו"קו ירוק" - מגבילה את פעילותה בתחומי קו זה בלבד; כאשר תועמלני "שלומעכשיו" מסיתים נגד ההתיישבות ונגד העשייה הציונית – החשש מאובדן הדרך הציונית מתפשט בכל פינה.

בנסיבות אלה קיים צורך בהשבת התקווה לעם ישראל. לפני שנים רבות היה זה יצחק בן-אהרן שטבע את הסיסמא "עוז לתמורה בטרם פורענות" והביא לאיחוד במחנהו המפוצל של השמאל. היום, כאשר הפורענות מחוץ, ובעיקר מבית, מוחשית הרבה יותר, דרושה תקווה חדשה לישראל. דרושה הנהגה אמינה.

ניתן היה להבחין במאפיינים של הייאוש כבר בבחירות האחרונות לכנסת. דוגמאות: אחוז ההצבעה הנמוך והצבעת המחאה עבור מפלגת הגימלאים, שנתפשה כברירת מחדל/חידלון. הייאוש מהמערכת הפוליטית עלול להביא לאחוז הצבעה נמוך עוד יותר בבחירות הצפויות ב-2007-8.

אחוז ההצבעה הנמוך נבע בין השאר מהעדר כתובת להצבעה עבור ציבור עצום ורב, הציבור החילוני הכתום. למעשה, הציבור הגדול המצוי ימינה מהליכוד, אשר רואה בליכוד מפלגת מרכז ושאינו רואה ברשימות הימין הדתי כתובת להצבעתו, נותר ברובו בבית ביום הבחירות. מאגר עצום זה של בוחרים זקוק לא רק לתקווה, אלא גם לכתובת פוליטית מעוררת אמון.

כשם שבן-אהרן הפיח רוח חדשה, רוח אחרת, במחנה השמאל, כך דרושה היום רוח חדשה, רוח של תקווה למחנה הימין, למחנה שבעיניו ציונות אינה נתונה במירכאות וארץ ישראל אינה מסתיימת במושב הספר חגור, שבו גדלו הרמטכ"ל הנוכחי והרמטכ"ל הקודם, על הגבול, 15 ק"מ מתל-אביב. בניגוד לתדמית הדתית המיוחסת בתקשורת למחנה הכתום, לא מעט בגלל התנהלות שגויה ומתנשאת של הנהגת הציונות הדתית, קיימים במחנה זה כוחות היכולים להעניק תקווה חדשה לישראל במקום להתעסק בקידום אופק מדיני לאויב. תפקידה של הנהגת מדינת היהודים הוא להגשים את הרעיון הציוני: ריכוז עם ישראל בארץ ישראל. אם בכך תעסוק - בחזון הציוני ובהעלאת יהודים ארצה - במקום ב"חזון" בוש-אולמרט וב"חזון" רייס-לבני וביישוב פליטים ערביים בארץ ישראל המערבית – תשוב התקווה לישראל. הייאוש הנוכחי דורש הנהגה חדשה ותקווה חדשה לישראל.

הנשיא הראשון, פרופסור חיים וייצמן אמר: יכול אדם לשאת סבל רב אם ניצוץ של תקווה נשקף לו. מה שנכון לגבי הפרט קרוב לוודאי נכון גם לגבי החברה הישראלית בת ימינו.

הכותב שימש כיו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי בשנים 2001-2005