צורך דחוף בפתרון בעיות

עדכון - 30/07/2001 05:4

צורך דחוף בפתרון בעיות

אנחנו מודים ומברכים על כל כתבה שחושפת ומתארת את הקשיים של חולי נפש
בישראל. הכתבה "נפש חולה בארץ קשה" מאת נטע זך ("בריאות", 29.5) חיזקה וחידדה את הצורך הדחוף בפתרון הבעיות שעמן מתמודדות משפחות של חולי נפש, והחולים עצמם, באופן יומיומי. אוכלוסייה גדולה זו עומדת חסרת אונים מול אי-הבנה וחוסר רצון לסייע בחברה, מול ביורוקרטיות סבוכות, מול מקומות עבודה אטומים, מול מערכת בריאות ורווחה
מסורבלות.

קשה לנפגעי נפש לנהל שגרת חיים פשוטה. לפעמים נדרש מהם כוח אדיר לבצע משימה יומיומית, וכל מטלה קטנה כמו תשלום חשבון או קניית תרופה יכולה להיות קשה מאוד. אוכלוסייה זו לא מסוגלת להאבק כדי לפתור את התסבוכת שנוצרה כתוצאה מהניסיון להוציא את חולי הנפש מבתי החולים והקהילה - ניסיון שעוסקים בו משרדים וגופים רבים בתחומי הבריאות, הרווחה והחקיקה - ועדיין לא הוכרע. בינתיים המשפחות וחולי הנפש ממשיכים לשאת בנטל הקשה של הקיום היומיומי.

שילה ומשה הרשקוביץ, שכניה
***
ברצוננו להאיר פן בעייתי נוסף הנוגע לחולי הנפש, הקשור לזכויות האדם של חולה הנפש. להלן מכתב בעניין זה שהפנינו לשר הבריאות, נסים דהאן:

לדעתי, וגם לדעתם של פגועי נפש רבים, זכויות האדם של המטופל עומדות במקום גבוה יותר בסדר העדיפויות מאשר "הצורך לטפל בו", כל עוד אין הוא נתון במצב חירום. לצורך פתרון בעיות אקוטיות ודחופות קיים "חוק טיפול בחולי נפש", הכולל את כל סמכויות האשפוז הכפוי הנתונות בידי הפסיכיאטרים. אך יש טיפולים נפשיים עמוקים הנעשים במסגרת הקהילה, או במרפאות הציבוריות והפרטיות.

בסעיף 1 של חוק זכויות החולה מוגדרת מטרת החוק באופן מפורש: "לקבוע את זכויות האדם המבקש טיפול רפואי או המקבל טיפול רפואי ולהן על כבודו ועל פרטיותו". בהמשך החוק, מחייב סעיף 13(ב) מתן מידע כולל ומפורט למטופל. החוק נוגע, במידה זו או אחרת, במאות אלפי אנשים הנכנסים מדי שנה לטיפולים נפשיים במדינת ישראל. חלקם מוגדרים כחולי נפש, ורובם אינם מוגדרים כך אך סובלים מבעיות נפשיות שונות. לכל אלה (ולא רק
לחולים בנפשם) אין, למעשה, אפשרות לשקול כראוי ולהחליט אם רצונם לקבל טיפול מסוג כלשהו.

יש הטוענים כי אנשים בעלי הפרעות אישיות ו/או פגועי נפש אינם יכולים להחליט החלטות כבדות משקל בנוגע לקבלת טיפולים כגון אלה. אין אמת בדבר. למרות הקשיים הרבים חיים אנשים אלה באיזון כלשהו עם סביבתם.
לרוב יש ברשותם של אנשים אלה רישיון נהיגה, למשל, וזכותם על פי החוק להביא ילדים לעולם. החוק מתיר להם גם לחתום על כל חוזה ומחייבם לעמוד בתנאיו, ואם יעברו על החוק וייתפסו, מיד יועמדו לדין כמי שהוא בר שיפוט ובר עונשין. הם זכאים בעיני החוק להחליט לגבי כל ניתוח פיסי, אולם בהגיעם לטיפול נפשי מתייחסים אליהם כאל חסרי בינה או כאילו היו
קטינים. אני מסכים שאין צורך להסביר למטופלים את פרטי הטיפול. גם המנותחים פיסית אינם זקוקים, בדרך כלל, להסברים מפורטים בנוגע להליך הניתוח. אולם כל מטופל זכאי לדעת את מהות הסיכונים השונים ואת הסיכויים הסטטיסטיים להתרחשותם, לפני שהוא נותן את הסכמתו לטיפול כלשהו.

אנו מבקשים משר הבריאות לפעול לביטול האפליה בין חולים פיסיים לחולים נפשיים: שיוציא שר הבריאות הנחיה לציבור המטפלים בתחום בריאות הנפש, לקיים את תנאי היידוע של החוק המפורטים היטב בסעיף 13(ב). ובכל מקרה, לחייב לפרט למטופל את הסיכונים הכרוכים בטיפול. צביאל רופא, יו"ר "התמודדות - עמותת פגועי הנפש למען עצמם", תל אביב