בוקר טוב בילעין ולילה טוב תקווה

שלשום יצאו כאלף מפגינים, פלסטינים ישראלים וזרים, להפגין על אדמות הכפר בילעין כנגד גדר ההפרדה שנבנתה שם. ההפגנות הללו נמשכות כבר שנתיים, שבוע אחר שבוע ללא הפסקה, ומשתתפים בהן בדרך כלל עשרות עד מאות משתתפים. אבל בשנתיים התמימות הללו לא הצליח המאבק בבילעין לפצח את השריון הישראלי. שריון של חברה שמסרבת לדעת, אבל שבעיקר - מסרבת להבין.

היחס הישראלי לנעשה בבילעין מפשט מאוד את המצב עבור ההדיוט הממוצע. תחילה ניצבת הקביעה כי בעקבות בניית הגדר ירד משמעותית מספר הפיגועים. איפה הגדר עוברת, מהי חוקיותה, מה היא גרמה לפלסטינים, מהן השלכותיה והאם ניתן היה להקימה בתוואי חלופי, הן שאלות שייענו מיד בתשובה הניצחת: הגדר מונעת פיגועים וזהו.

שנית, אם לחזור להדיוט, יש לו גם תמונה ברורה מאוד של זהות המפגינים הישראלים. חבורה של צעירים פורעי חוק, פרובוקטורים, אוהבי ערבים, מקועקעי-עור וורודי-שיער, ואלו הן רק חלק מהאסוציאציות שבהן יתוארו-יגודפו הנושאים במלאכה. מדוע המפגינים יצאו במאבק, מי הם, האם הם באמת רק סטריאוטיפים ומה הם הקריבו למען המאבק, הן שאלות שייענו בביטול.

אבל לפני שנעסוק בפרשנויות נעסוק בעובדות. הגדר לא עוברת על הקו הירוק. יתרה מכך, באם תושלם גדר הביטחון המזרחית המתוכננת יוכלו ראשי המדינה לחכך את ידיהם בסיפוק, כאשר 55% משטחי הגדה המערבית יהיו אז בידי ישראל.

בית המשפט הבינלאומי בהאג קרא את המפות כפשוטם והבין שתוואי הגדר הוא עמוק בתוך השטח הפלסטיני. אי לכך הוא קבע, כי "הגדר מנוגדת למשפט הבינלאומי... ועל ישראל להפסיק את הקמת הגדר בשטחים הפלסטינים".

גם בית המשפט הישראלי, בראשות הנשיא לשעבר אהרן ברק קבע בשנת 2006, כי בטענת המדינה שהגדר היא "ביטחונית" אין אמת. לדבריו, "לנגד עיניה של המדינה עמדו גם מטרות שונות כגון הרחבת התנחלויות על חשבון זכויותיהם ושטחיהם של הפלסטינים".

למעשה, מקביעת השניים עולה שלישראל זכות חוקית לבנות מכשול בינה לבין הפלסטינים, כל עוד היא עושה זאת על הקו הירוק הבינלאומי וללא הפקעת שטחים. במילים אחרות, לישראל אין הגבלה על גובה החומה שתיבנה בינינו לבין הפלסטינים, על עומק התעלה שתיחפר בינינו לבין הגדה המערבית או על מספר התנינים שנחליט לשכן בגבול הישראלי-פלסטיני, כל עוד נבטיח שהגבול הזה הוא גבול חוקי. כאשר 65% מהאדמות החקלאיות של הגדה מוצאות עצמן בצד הישראלי של הגדר, אפשר להגיד עליה הרבה דברים, חוץ מזה שהיא חוקית.

וכעת למפגינים. חוש הצדקנות הישראלי טוען שאנו בעצם בעד הבעת דעה, כל עוד היא מובעת בגבולות החוק. קרי, פעם בארבע שנים ללכת לקלפי, פעמיים בחודש לפטפט בסלון על מה קרה לכוח ההרתעה של צה"ל ועוד פעם אחת, לקינוח, לצקצק על איזה מסכנים הפלסטינים.

אולי בגלל הפעילות הפוליטית המורכבת הזו של הישראלי, קשה לנו לעכל את ההפגנות בבילעין. שם הרי, קבוצה של מפגינים מגיעה כבר שנתיים, שזה בסביבות ה-104 פעמים, ומפגינה בשביל הבית של מישהו אחר. שם הרי חוזרים המפגינים הללו כל שבוע לקבל את המנה השבועית של רימוני ההלם, גז מדמיע ומטחי כדורי גומי. כל שבוע הם מפנים פצועים לבית חולים, מפונים בעצמם ומסתכנים במוות. מוות אמיתי, לא מחנק בשל בליעת קבוק בסלון בבית בזמן ויכוח, אלא בגלל שהחייל שעומד מולם לא עומד להבליג על מטח האבנים שנזרקו עליו, והוא יורה כדי לפגוע.

העובדה שהמפגינים בבילעין יצאו מגבולות הקונצנזוס הישראלי, מעידה על הוואקום שנוצר בקונצנזוס הזה ועל התרבות הפוליטית החלולה שצמחה פה. על העקרונות עליהם נלחמים המפגינים בבילעין לא צריכים להיאבק קומץ מאמינים, אלא כל אלו בציבור הישראלי שמאמינים שצדק הוא הבסיס לשלום ושגזל אדמות הוא מעשה לא מוסרי, ובטח שלא יהודי.

המאבק המנוהל בבילעין הוא לא של פורעי חוק נגד גדר חוקית, אלא של מפגינים נגד גדר לא חוקית. אתם תחליטו איך לקרוא לאלו שמפגינים נגד גדר שנמצאת עמוק בתוך השטח הפלסטיני, שלא עוברת על הגבול הבינלאומי ושגוזלת מהפלסטינים את רוב האדמות החקלאיות שהיו להם.

לאחר שהושלמה הגדר בבילעין נותרו תושביה עם 1,700 דונם מתוך 4,000 שהיו להם לפני הבניה. יבוא יום וילדינו ישאלו אותנו איך אנחנו הגבנו כשמדינת ישראל בנתה את גדר ההפרדה על שטחים שלא היו שייכים לה.