לא רק למכבי חיפה יש שבייר

בליגה הפלסטינית לא משחקים כבר שלושה שבועות. אחרי שבועיים של דחיות ביטחוניות ועוד שבוע של מנוחה על רקע משחק הנבחרת האולימפית, מתפללים ראשי ההתאחדות שהמחזור הקרוב ישוחק במלואו וששלושת המחזורים האחרונים של הליגה, שנמשכת כבר שנה וחצי, יסתיימו בלי דחיות נוספות. רגע לפני שיורד המסך על עונת 2005-2006-2007 התפנה כוכב הרצועה חמאדה שבייר לספר לוואלה! ספורט על הליגה הפלסטינית, כפי שהיא נראית מרחבת ה-16 של איצטדיון הספורט העזתי.

שבייר, בן 25, כבר קרע בחייו הרבה זוגות נעליים. הוא משחק בקבוצת הכדורגל של מחנה הפליטים א-שאטי מגיל 11 ובנבחרת הלאומית מגיל 16. קבוצתו א-שאטי ממוקמת כרגע במקום השלישי עם 27 נק', בעוד במקום הראשון ניצבים בביטחה שחקני מועדון ספורט רפיח עם 33 נק'. סיכוי תיאורטי יש, אבל הנסיון של שבייר מותיר אותו עם הרגליים על הקרקע.

"אנחנו לא נסיים השנה במקום הראשון", הוא קובע, "גם אם ננצח את שלושת המשחקים עדיין אין סיכוי שרפיח יאבדו שלוש נקודות". "נתנו עונה מצויינת", הוא מסכם, "והמטרה שלנו היא להמשיך לנצח ולסיים במקום השלישי המכובד".

את מקום מגוריו וקבוצתו א-שאטי הוא מעולם לא עזב. הוא נולד במחנה הפליטים הזה, בן למשפחה שמוצאה בכפר הפלסטיני חמאמה, שלדבריו זה "איפשהו אצלכם" (באזור קיבוץ ניצנים – י"מ). לטענתו, "אין לי שום סיבה לעזוב את הקבוצה ולעבור למועדון אחר". "אני אוהב את הקבוצה שלי", הוא מתפייט, " ונהנה מכל רגע. יש לנו את הקהל הכי טוב בליגה ובחיים שלי לא חשבתי לעזוב ולשחק בקבוצה אחרת".

הבחירה של שבייר, כך נראה, מייצגת את רוב השחקנים הפלסטינים. בליגה בה אף שחקן לא מרוויח משכורת ובה קריירת הכדורגל מתווספת למקצוע נוסף (שבייר משתכר כפקיד במחלקת הנוער והספורט בעירית עזה), השיקולים של צ'ק שמן בסוף החודש או משחקים באירופה, לא משחקים תפקיד.

עם זאת, מסתבר שגם אם רוצים לעבור קבוצה, הסיכויים להצליח בכך מזעריים. "אצלנו אין חוזה של משכורת", מספר שבייר, "אבל יש חוזה הגינות של השחקן מול הקבוצה שלו". למרות שכסף אין פה, עדיין אם שחקן רוצה לעבור קבוצה צריך מועדון הבית לתת לו טופס שחרור רשמי. "הטופס הזה הוא לפעמים משימה בלתי אפשרית", מספר שבייר, "בגלל שקבוצות מעדיפות שהסגל שלהן יהיה תמיד רחב יותר".

בסופו של דבר, אם בגלל הרצון של השחקנים להישאר בקבוצות הבית שלהם ואם בגלל שהמועדונים פשוט לא משחררים שחקנים, העברות כמעט ולא מתבצעות. שבייר מצליח להיזכר, וגם זה בקושי, רק במקרים בודדים של מעבר שחקן מקבוצה לקבוצה. עונת המלפפונים הפלסטינית, מסתבר, יבשה כמעט כמו חולות ניצנים.

שבייר משחק בהגנה, אבל לא מהסס לחצות את קו האמצע ולאיים על שער היריב. שבעת השערים שהוא כבש העונה הם עדות בועטת לכך. בשיחה עם וואלה! ספורט הוא מרבה לדבר על כיבוש, אבל לא רק של שערים. לדבריו, "הכיבוש הישראלי מקשה מאוד על קיומה של ליגת כדורגל תקינה. משחקים מבוטלים בגלל מבצעים של צבא הכיבוש, הופעות של הנבחרת בחו"ל מתבטלות בגלל שהכיבוש לא מאפשר יציאה מעזה, וגם קיום של ליגה נורמלית יחד עם הקבוצות הפלסטיניות בגדה המערבית לא מתאפשרת בגלל שהכיבוש לא מתיר מעבר מעזה לגדה".

שבייר מתחיל להתחמם. "לפני שלושה חודשים היה לנו משחק בירדן נגד סין במסגרת מוקדמות גביע אסיה", הוא עוצר לרגע וממשיך, "הגענו למחסום ארז בשביל לצאת מהרצועה והתברר שכל השחקנים קיבלו היתר מהצבא חוץ ממני". "התעצבנתי לאללה אבל לא ביזבזתי זמן", הוא מספר בשטף, "נסעתי לדרום הרצועה למעבר רפיח, עברתי במחסום למצרים, לקחתי מונית לאל-עריש וטסתי מקהיר לעמאן". את המסלול הזה עשה שבייר לבדו, אבל לדבריו לא היתה לו מחשבה שניה: "לא חשבתי לרגע לוותר על משחק נבחרת", הוא אומר.

העקשנות של שבייר היא לדבריו אחת התכונות המאפיינות את השחקן הפלסטיני הממוצע. הלקסיקון של שבייר לא גדול, אבל הכוונה ברורה. "השחקן הפלסטיני הוא לוחם אמיתי", הוא אומר. "הוא מתאמץ ולא מוותר, מתעלה מעל קשיים, לא מפחד, הוא נותן את כולו, משחק בהתלהבות בשביל הקבוצה ובשביל העם". המניפסט של שבייר מסתיים בקול תרועה רמה.

אבל הישגים יש? שאלנו. "בהחלט", עונה המאסטרו, "במוקדמות אסיה ניצחנו את קטר 0:2, ואת איחוד אמירויות ערב 0:1, והשיא של כל הזמנים היה באליפות מדינות ערב בשנת 1999 בירדן, הפעם הראשונה ששיחקנו במסגרת בינלאומית". אחרי תיקו 1:1 עם איראן החזקה וניצחון על כמה נסיכויות מהמפרץ, הוביל אז המאמן עזמי נסאר הערבי-ישראלי את הנבחרת הפלסטינית למדלית הברונזה הראשונה בהיסטוריה שלה.

ומה עם כדורגל ישראלי? שאלנו. "חפיף", עונה שבייר, "אני לא עוקב אחרי הקבוצות הישראליות, אלא רק אחרי בני סכנין ואחי נצרת, כי הם פלסטינים". אבל אתה מכיר שחקנים ערבים-ישראלים שמשחקים בקבוצות יהודיות כמו ואליד באדיר ועבאס סואן? "כן שמעתי עליהם", אומר שבייר, "אבל אל תגיד שהם ערבים-ישראלים, כי הם פלסטינים". שבייר ממשיך, "אני יודע גם שהם משחקים בנבחרת שלכם, אבל זו טעות. אסור להם לשחק שם. הם צריכים לשחק איתנו, ולייצג את פלסטין. הם יכולים לעזור לנו הרבה מאוד". ובכל זאת, התאמצנו, מה הרגשת כשבאדיר השווה נגד נבחרת צרפת? "הרגשתי שזה פחות גול אחד שהוא היה צריך להבקיע לזכות נבחרת פלסטין".

לגבי שחקנים ישראלים יהודים, הראיון נתקע מהר מאוד, כי שבייר טוען שהוא לא עוקב בכלל. עם זאת, הוא טען שהוא "מכיר אחד בשם יוסי בניון". אחר כך הוא חוכך אם להוסיף גם מחמאה. משתתק. ומה אתה חושב עליו? הכרחנו את שבייר להשיב. "הוא טוב", עונה לבסוף שבייר אחרי התייעצות עם מישהו מצידו השני של הקו, "אחרת הוא לא היה באירופה".

הניחוח האירופאי של השיחה משאירה אותה ביבשת. הראיון מתבצע ביום רביעי בערב, שעתיים לפני שבלאמי וריסה שלחו את פרנק רייקארד וחבורתו לעשות מקלחת קרה בקאמפ-נואו. אבל בזמן השיחה שבייר עוד אופטימי. "ברור שאני רואה הערב את המשחק", הוא רועם, "אצלי בבית, בערוץ ART, אני מזמין את כל החבר'ה". ואת מי אתם אוהדים? הקשינו. "את ברצלונה", זועק שבייר.

"זו בכלל לא שאלה! אין כניסה לאוהדי ליברפול. שלא יעיזו להתקרב לפה, אני אסלק כל מי שיהיה נגד ברצלונה". הראיון הופך רגשני משהו, אבל שבייר מסביר, "ברצלונה זאת האהבה שלי. אני חולה עליהם. רונאלדיניו – אני מת עליו. הוא השחקן הכי טוב בעולם. אבל גם בויול".

אבל שבייר לא יכול לסיים את הראיון בלי קצת פוליטיקה. הוא מתעקש לציין, כשברגע קולות ההתקהלות בביתו, שהוא מקווה שתקום מדינה פלסטינית. "כבן העם הפלסטיני אני מתפלל להקמתה של מדינת פלסטין שבירתה ירושלים המזרחית, מדינה עצמאית עם חופש תנועה בין הערים והיישובים שבה, ובין העולם שבחוץ".

הנאום לא נפסק, "אני מקווה שהכיבוש ייגמר, ואז מקווה שנוכל לחיות בשלום עם הישראלים". אז על משחק כדורגל ישראלי-פלסטיני אתה לא חותם עכשיו? ניסינו את שבייר בשאלה אחרונה. "לא יהיה משחק כזה", הוא נחרץ, "בטח לא עכשיו. לא יכול להיות משחק כזה כי אתם מדינה כובשת ואנחנו עם נכבש. עד אז אי אפשר לשחק ביחד".