זולפא אלחוסייני: שקט ושלווה בעזה

עכשיו, כמה שבועות לאחר המהומות בעזה, השקט חזר, והאירועים הפכו לסיפורים שחוזרים ומספרים אותם. אין בית פלסטיני שלא ניזוק ממלחמת האחים הזו וגם עכשיו, אחרי שזה נגמר, האנשים לא מפסיקים לספר אחד לשני על החלקם במלחמה או על הקרבות שהיו עדים להם. הסיפורים של האנשים הם בסגנון "איפה הייתי כשנלכדתי בירי החמושים, מה הילדים הרגישו כשהיו יריות ואיך זחלו מהחדר למטבח" וסיפורים דומים מעשרת ימי הקרבות הקשים ביותר שהיו כמו מצור שבו לא יצאו מהבית. לכולם יש זיכרונות כי בכל שכונה בעזה היתה מלחמה פנימית בתוכה. אפילו בשכונה שלי אני יכולה עוד לראות חורים במבנים, כתוצאה מהירי. הסיפורים מסופרים ברוח הפתגם הערבי שאומר "מותר להזכיר את האירוע אך לא לחזור עליו". ואין ספק שהאנשים מפחדים שזה יחזור. יש מין תחושת בטן שהמשפחות של אותם שאהידים שנהרגו – והנשיא מחמוד עבאס כינה את ההרוגים משני הצדדים "שאהידים" - לא יסלחו. מצד אחד הם רוצים ממשלת אחדות, אבל מצד שני מנקרת אצלם השאלה "מי ינקום את הדם של הבן שלי שהלך סתם ככה, כדי שהחמאס והפתח יתקוטטו". התחושה היא שהנקמה תגיע רק בעוד זמן רב, כשהילדים הקטנים שאבא שלהם נהרג יגדלו, וזה יצטבר אצלם שכבה אחר שכבה, והם אלה שינקמו.

בטלוויזיה הפלסטינית הופיעה משפחה ששני בניה נפצעו במהומות – אחד על ידי החמאס ואחד על ידי הפתח. האם סיפרה כי כל אח שוכב בחדר אחר, ולכל חדר כניסה נפרדת, כדי שהמבקרים לא יתעמתו ביניהם. אבל מכיוון שמדובר במשפחה קטנה מאוד האב מפעיל את סמכותו המוסרית ומונע את המאבק. בנוגע לשאלה מי ניצח, כל אחד כמובן אומר משהו אחר. אבל התחושה הרווחת היא שהפתח היה יכול להסלים את האלימות, אם היה רוצה, בעוד שהחמאס ספגה מכה קשה מאוד בפשיטה על האוניברסיטה האיסלאמית והוצאת התחמושת משם.

הסכם מכה שנחתם בין שני הפלגים הגדולים ביותר בזירה הפלסטינית היה בעצם דרישה לאומית, של כל אזרח פלסטיני בתוך הרצועה ומחוצה לה. במיוחד, כשהדברים לפני כן נראו כדרך ללא מוצא. בינתיים כולם ממתינים להרכבת ממשלת האחדות הלאומית שהוסכם עליה במכה, ועוקבים אחר הפרטים שדולפים לגבי הרכב הממשלה. דברים שהיו במחלוקת לא קטנה לפני הפסגה הוסכמו, וכעת כולם יודעים ששלושת השרים הבכירים יהיו עצמאיים, כלומר לא חמאס ולא פתח. סאלם פיאד, שר לשעבר בממשלת פתח, יהיה שר האוצר, זיאד אבו עמרו, שהוא ד"ר למדעי המדינה, שהיה ידוע בניסיונו לגשר בתקופה הקשה על המחלוקות בין שני הפלגים, יהיה שר החוץ ומשרד הפנים עוד לא הוסכם. שאלת ההכרה בממשלת האחדות, שמחמוד עבאס פועל למענה באירופה, אינה מדאיגה את הפלסטינים בעזה. אפילו אם המצור יימשך ולא יקבלו משכורות, החשוב מכל בעיניהם הוא העובדה שבניהם לא ימותו בריב פנימי על ידי האחים הפלסטינים. כפי שאומרים ברחוב "למען סתם כיסא או מעמד".

בזמן שמחכים העניינים חזרו קצת להרגלם. הפקידים חזרו למקומות עבודתם, כמו גם אנשי מנגנוני הביטחון, הילדים הולכים בבטחה לבתי הספר והיציאה לחנויות אינה עוד בגדר אתגר. ונדמה שהדברים היו כמין סיוט שחלף לו. זאת, במיוחד לאור העובדה שכל הפקידים ואנשי הצבא קיבלו לאחר המהומות משכורת של חודש אחד שלם – דבר שלא זכו לו כבר במשך שנה שלמה, כמעט מאז קמה ממשלת החמאס שעברה.

כמי שעוקבת אחר אמצעי התקשורת בישראל אני רואה את הדאגה לגורלו של החייל החטוף גלעד שליט, והיא בולטת בעיקר על רקע ההתעלמות מהנושא בעזה. בתקופת המהומות תיאר "ידיעות אחרונות" בכותרת הראשית את הפשיטה של משמר הנשיאות על האוניברסיטה האיסלאמית בעזה כמבצע שמטרתו היתה למצוא את גלעד שליט או סימנים לשהותו, כי לדברי הישראלים שם הוא הוחזק. ברחוב הפלסטיני זה נשמע כסילוף אבסורדי ממש של האמת מצד ישראל. קודם כל הצגת משמר הנשיאות כמבצע את פקודות ממשלת ישראל ורצונותיה. ושנית, לא יעלה על הדעת להחזיק בשליט במתחם האוניברסיטה: זה מקום הומה אדם, שלא כולם שם אנשי חמאס. ולכן לאחר מספר ימים, הודיע אחד המעורבים בחטיפת שליט כי שליט נמצא במקום מסתור ולא היה בכלל במתחם האוניברסיטה האיסלאמית.

בעזה לא מדברים כלל על נושא חילופי השבויים. בכל יום שני מתקיימת עצרת שבועית של משפחות האסירים בצלב האדום, בה הם קוראים לשחרר את בניהם, להקל בעינויים שהם עוברים בבתי הכלא הישראלים ולאפשר למשפחות לבקרם. בתקופה הראשונה לחטיפת שליט המשפחות קראו כל הזמן לעסקת חליפין, אבל עכשיו זה כלל לא מוזכר. גם ביקורו הנוכחי של חאלד משעל במצרים, שבישראל מפורש כקשור לשחרור שליט, נתפס בעזה כחלק מהמגעים להקמת האחדות, בלי קשר לחייל החטוף.