רק מכבי. חיפה או ת"א? איש אחד יכריע

כמה פעמים כבר שמעתם את הקלישאה על אוהד הכדורגל, שהקיץ מערבל לו את התאים האפורים בבלנדר של הפגרה? על הייסורים בלעיסת שטיחים, בניסיון לשכנע את עצמך שאולי מתחבא שם איזה שחקן שנבחן פעם בצפרירים חולון? והנה מתחילה לה ליגת העל, ותמצאו לי אדם אחד, אלא אם כן הוא אוהד מכבי ת"א, שבאמת, אבל באמת, כבר לא יכול לחכות. הקיץ הזה היה קצת יותר מדי, יותר מדי אמיר רנד (אז מה אם נמאס לכם לשמוע), יותר מדי בזיון במוקדמות האלופות, יותר מדי קבוצות מתפרקות וכמובן - יותר מדי גברי לוי.

מכבי חיפה, שלקחה אליפות אחרי שבע שנות בצורת, נותנת כמה סיבות להאמין שהיא הולכת לעשות את זה גם השנה. רוסו ובניון (משופשף בשנה) מרכיבים את הצמד הכי מוכשר בליגה, יניב קטן נראה כמי שמתחיל להתאפס על עצמו, אוואט משכיח את דווידוביץ' ובשביל קבוצה שגם לפני זה לקחה אליפות, אלו בשורות מצוינות. אבל, והאבל הזה הוא גדול במיוחד, קבוצות יותר גדולות מחיפה, התפרקו מטראומות יותר קטנות מההדחה המביכה ממוקדמות ליגת האלופות. אף ניצחון בליגה לא יחפה על המשחק שלא שוחק באנפילד והפנצ'ר הכי קטן יעלה מהאוב את הפקס שלא נקרא, את האופי המעצבן (לעתים קרובות מדי) של בניון, את היחסים הקרים בין הקהל החיפאי לגרנט ואת הפתיל הקצר של יענקל'ה שחר.

הפועל ת"א, שבשקט (יחסי) הפכה למניה הכי בטוחה בצמרת, תהיה שם גם השנה. יוסי אבוקסיס חזר לשמחתו של חלק אחד מהקהל האדום ולאבלו של חלק שני, שעדיין רואה בו נגע בית"רי טמא. הדיווחים ממחנות האמונים מספרים על המנהיגות שהביא עמו אבוקסיס, שכל-כך חסרה אחרי לכתו של תקוה הגדול, על השקט של קשטן אחרי לכתו של תקוה הקטן, ועל הניצוצות שמנפיק בן לוז.

להפועל ת"א, ואת זה כבר קראתם בכמה מקומות, יש סגל עמוק כמו ים המלח, שכבר עבר הרצה של שנתיים או שלוש ביחד ויש לה מאמן, שאף כוכב או יושב ראש, לא יעיז לנשום לידו בווקאליות מיותרת. ובכל זאת, אם רוצים להיות אופטימיים ולהאמין שהקבוצה שתיקח העונה את האליפות תעשה את זה כי יגיע לה באמת ולא בתור ברירת המחדל, אז איכשהו, הפועל לא נראית כמועמדת המתאימה.

אבוקסיס, למרות כל התשבוחות, אף פעם לא היה קליל במיוחד ובטח לא נעשה מהיר יותר עם השנים, אוסטרץ', בלילי וקלשצ'נקו מרכיבים כמה אופציות התקפיות, שיעלו למגיני היריבות את רמת המוטיבציה להגיע למקלחות, אבל אף אחד מהם הוא לא סקורר אמיתי, כזה שמנצח משחקים ברגעים הקשים. והכי משמעותי - הפועל של סוף העונה שעברה היתה קבוצה עייפה, לאוהדים קצת נמאס מקשטן, מלשמוע את תאומים צועק שוב "אדום עולה" ומלראות את דומב מאחר לעוד כדור. בהפועל ת"א מאמינים כנראה שאבוקסיס אחד יכול להפיח מספיק רוח בקבוצה המתעייפת הזאת, אבל בינינו - נראה לכם?

אז למה דווקא אוהדי מכבי, למה הם מחכים? לממש את החוייה המכביסטית האולטימטיבית - להראות לכולם שהם יכולים, שהם יכולים לפתוח את העונה כמו שסיימו את הקודמת, שהם יכולים לתת את המושכות למאמן אחר מלבד אברהם גרנט ושהם יכולים לפוצץ את האיצטדיונים באלפיהם, כמו שאף קבוצה עוד לא עשתה פה קודם.

כל ילד ידקלם לכם בקלות שהבעיה של מכבי היא הזינוק בעליה, שהחודש הראשון של העונה, הוא זמן ההכרעה האמיתי עבור החברים של נמני. היתרון הוא שלמכבי היתה אחלה הזדמנות להפיק לקחים. הזעזוע של העונה שעברה (שרף-נמני-לוני) עשה למכבי את מה שהדעיכה האיטית עם גרנט לא עשתה - היא הורידה את כל המערכת ובעיקר את היושב בראשה, מפסגות הסוני לקרקע הקרה-חמה של ליגת העל, וחיברה את הקהל עם המועדון בעוצמה שלא נראתה בקרית שלום כבר הרבה שנים.

כולם מדברים על מכבי, והאמת - אי אפשר שלא. הקבוצה שכל-כך הרשימה בסוף העונה שעברה, אספה את תורג'מן וזיתוני בין שברי הפועל חיפה, המשיכה, בניגוד לשנים הקודמות, לתת קרדיט לחיזוק הזר (ונד'ז'ינסקי וגולברג) בלי להביא כל מיני קודרואים, נתנה לברוך דגו לגדול ולפרוח ומעל הכל - פותחת את העונה עם נמני רגוע ובנין בריא. רק מהאנרגיות של הקהל המתעורר שלה, יכולה מכבי לשרוף את הליגה, אבל בין לבין, קשה להתעלם משלושה סימני שאלה: מרכז ההגנה, השוער והאיש שעל הקווים.

לגבי החלק הראשון, לוין חיפש בלם נוסף ולא מצא מועמד ראוי, אבל נראה שהביטחון המשתקם של ברומר והאגרסיביות של שלח יספקו איכשהו את הסחורה. מאחוריהם, בין הקורות, יעמוד לירן שטראובר, שעוד לא הוכיח אם הוא מסוגל להתמודד עם הלחץ, הציפיות והצורך להיות מרוכז כל משחק למשך 90 דקות לפחות. לאופטימיים – שטראובר חי על אמוציות ואם הטירוף מסוף העונה שעברה יימשך, הוא יהיה שם. לפסימיים – שקיעה זמנית, שתהפוך את חדר ההלבשה למקום קצת פחות שמח יכולה להוציא את שטראובר מהפוקוס. וכאן אנו מגיעים לנקודה הקריטית ביותר, שתקבע אם בסוף העונה יהיו למועדון הצהוב-כחול אליפויות בשני ענפי הספורט המובילים בארץ או רק באחד – ניר לוין.

עד היום קשה היה לעמוד על תוכנו האמיתי של לוין – מאמן עם דרך או אחד שחי על מעט עקרונות והרבה מקריות? מנהיג שיודע להוציא מהשחקנים את המירב ויידע לאפס את הכוכבים שלו בזמן משבר, שעלול להיווצר גם באשמתו, או בובה עליה ידרכו נמני ובנין ברגע המצוקה הראשון? קחו צד אחד וקיבלתם אליפות של מכבי ת"א, קחו את הצד השני, ומכבי חיפה תתגבר על טראומת האקה בדרך הכי טובה שיש. לא מגיע להם? אז מה, איפה אתם חושבים שאתם חיים?