גודו למבינים- 'מחכים לגודו' בפסטיבל ישראל

מאת שמעון לוי

מחכים לגודו איננו סתם קלאסיקה של תיאטרון מודרני. גודו הבלתי-מגיע לעולם (וגם לא לאולם או לבמה) הוא תושב קבע בהילה החוצבימתית האופפת כל במה העוסקת בהמתנה המפורסמת. בימאי המעלה את המחזה החידתי תוהה מיהו הגודו הפרטי שלו, ולוק בונדי משרטט חמש דמויות שונות בהתייחסותן לגודו, וממילא גם זו לזו, על במה מעוצבת כשיפוע תלול של כביש, ככל הנראה בסוף חורף.

התאורה אחידה וקרה, דבר המקנה לדמויות חיוורון, צלליות חדות וצביון סוריאליסטי. ולדימיר (דידי) התייחס לגודו כמין כומר מאוכזב בשפת גוף שברירית, חולנית-מוטרפת, פיצוי למלל צדקני ואף מתחסד מעט. אסטרגון (גוגו) היה אדיש יותר, דייקן וחסכן בהרבה מתגובותיו. פוצו היה אירוני, ואת השורות הידועות כל-כך: "הן יולדות בכריעה מעל קבר" וגו'זרק לחלל האולם כמי שמניח בצדק שהקהל ידע להעריך גישה צינית ומודעת לעצמה.

לאקי לבוש לבן נראה כמי שפה אינו סובל במיוחד, אולי אף נהנה ממעמדו כעבד נרצע. נאום הנונסנס שלו נשמע שקול, לא מתלהם, כתרגיל חשיבה שביצע מתחת לפתיתי שלג שבונדי משום-מה טפטף עליו. הנער השליח, שבהפקות רבות אחרות נראה מלאכי ו"לא מכאן" (כפי שבקט עצמו טען פעם) הגיע הפעם לבוש שחורים, עם אופניים, והיה קצת מבוגר מידי ורשמי.

פחות ברור מהשלג ומהאופניים שאינם מופיעים במקור של בקט, היה מכוש שלא רק היה מונח על הבמה, אלא ברגע מסוים הפך כלי רצח פוטנציאלי: דידי כמעט הורג בו את גוגו בשנתו, והנה מובן בפרשנות של בונדי מדוע היה לגוגו סיוט ומדוע דידי מכסה אותו במעיל שלו. בונדי יצר מחכים לגודו ארכני מעט, בבימוי אלגנטי המחייב סבלנות ותשומת-לב לפרטים, מין "גודו" למבינים. היו לו שתיים-שלוש שתיקות ממושכות במיוחד, כמו זו של ארבע הדמויות המונחות בערימה ואינן מסוגלות להתרומם. מרשים מאוד.