אין יותר ערבים בחינם

"המדינה מזניחה את מפוני גוש קטיף". זו היתה הכותרת לעצומה שנחתמה בידי שורה של אנשי שמאל בולטים בחברה הישראלית, בהם עמוס עוז, דויד גרוסמן, יוסי שריד, שולמית אלוני ואחרים. בכך ביטאו אנשי השמאל את התחושה ברחוב הישראלי כי המפונים מעזה ננטשו, וזאת על רקע הצילומים של יישובי הקראווילות המוזנחים, והטענות הקשות של המפונים, כי הפיצוי שהציעה להם המדינה אינו מאפשר להם להשתקם כספית.

רחשי הלב של הרחוב הישראלי, שכמובן חש נקיפות מצפון על כך שאילץ 1,800 משפחות להתפנות בכוח מביתן, הגיעו גם אל הכנסת. 62 חברי כנסת חתמו על הצעת חוק, שמובילים חברי הכנסת אורי אריאל ואביגדור יצחקי, לתיקונים בחוק פינוי-פיצוי. בניסוחה המקורי כוללת הצעת החוק עשרות סעיפים, שכולם מגדילים את הפיצוי הכספי שהוצע למפונים מעזה. הערכת העלות הכספית של מכלול הסעיפים נעה בכל תחום שבין 3 ל-7 מיליארד שקל. אמנם, אריאל ויצחקי טוענים כי מדובר בהערכה מנופחת וכי זאת דרכו של האוצר להכשיל הצעות חוק שהוא אינו חפץ ביקרן, אבל האמת היא שאת הערכת העלות לא חישב האוצר, אלא דווקא מינהלת ההתנתקות, מינהלת סל"ע. בנוסף, אחד הסעיפים בהצעת החוק - לאפשר לכל מפונה מעזה בגיל 46 ואילך לקבל פנסיה מלאה על חשבון המדינה - מוערך ב-2 מיליארד שקל. כל מי שמבין דבר בחישובים כספיים של עלויות פנסיה (עלויות אקטואריות), יודע כי עלות של 2 מיליארד שקל אינה יכולה להיחשב למופרכת.

האם ישראל אכן נטשה את מפוני עזה לאנחות? המפונים מעלים שורה של טענות לכך, שהעיקרית בהן נוגעת ל-700 בעלי העסקים ברצועה. הטענה היא כי הפיצוי שהציעה המדינה לבעלי העסקים הוא אמנם פיצוי כלכלי הוגן ביחס לשווי העסקים ברצועה, אלא שיש פער גדול בין שווי העסקים בתוך הרצועה למחוצה לה. במלים אחרות, מה ששולם לבעלי העסקים אינו מאפשר להם לפתוח עסק חדש בגבולות המדינה, ולכן אינו מאפשר להם להשתקם.

המדינה, יש לציין, הציעה לכל אחד מ-700 בעלי העסקים לבחור אחד מבין שני מסלולי פיצוי. המסלול האחד, המסלול הפיננסי, היה של תשלום מלוא שוויו הכלכלי של העסק, לפי הרווחים שהציג - כאשר כל ההנחות ביחס לרווח היו הנחות שהיטיבו עם בעלי העסקים. אין מחלוקת כי מי שקיבל לידיו את מלוא הרווחים המרביים של העסק שלו הוא מי שקיבל פיצוי מלא ואף מעבר לכך. הבעיה היא שרק מיעוט העסקים ברצועת עזה, על פי הערכות רק כ-30%, ישתמשו במסלול הפיננסי. מרביתם ייאלצו לבחור במסלול השני, המסלול הנכסי, מהסיבה הפשוטה שהם לא היו רווחיים. בהיעדר רווחים, הוצע לבעלי העסקים לקבל פיצוי על העסק שלהם לפי שווי הנכסים בו - שוב, רק על פי הנחות מיטיבות. אחת מההנחות המיטיבות היתה לגבי הנכס המשמעותי ביותר - הקרקע - לפיה המדינה תשלם את ערך הקרקע לפי שוויה של קרקע באזור התעשייה אשקלון, ולא לפי השווי האפסי שהיה לרכיב הקרקע בעזה. הפיצוי הנכסי שולם אף על פי שבעלי העסקים יכלו לקחת את הציוד של העסק אתם, או לחילופין למכור אותו לפלסטינים (כפי שקרה לגבי חממות).

בנוסף, המדינה הציעה מענקים בשיעור של עשרות אחוזים מסכום הפיצוי כדי לסייע להקמת העסק מחדש. לפי החישובים של מינהלת סל"ע ומשרד החקלאות, המענקים האלה הביאו את הפיצוי הכולל לסכום הגבוה מזה של חממה חדשה לחלוטין (על אף שהחממות ברצועה לא היו חדשות). לבעלי עסקים אחרים הוצעו גם מענקים, קרקע חינם ופטור מארנונה למשך עשר שנים, אם יעברו לאזור התעשייה שליד נתיבות.

מדוע, אם כן, טוענים בעלי העסקים מהרצועה כי הם אינם מסוגלים להשתקם? יש לכך כנראה שתי תשובות. האחת, שעולה בגלוי בדיונים עם המפונים, היא שריבוי העסקים המפסידים ברצועה משקף בין השאר דיווחים שאינם דיווחי אמת למס הכנסה. זאת גם הסיבה שהצעת החוק כוללת סעיף למסלול פיצוי שלישי, לפיו בעלי העסקים יוכלו לקבל בכל מקרה את מחירו של עסק חדש לגמרי בתוך תחומי ישראל - במנותק מהשאלה האם היו רווחיים קודם לכן או לא.

על התשובה השנייה מעיד ח"כ אורי אריאל בשיחה עם TheMarker: "זה נכון ששילמו יותר משווי חממה בתוך ישראל, אבל זה לא מחזיר למפונים את הפרנסה שהיתה להם - הרי ברצועה היו להם עובדים פלסטינים זולים, היו מים זולים, ולא היה צורך לחמם את החממות. עכשיו אין את כל זה, ולכן פרנסתם של בעלי החממות נפגעה".

אריאל מודה בדבריו באמת המרה לגבי רצועת עזה: למרבית העסקים ברצועה לא היתה זכות קיום כלכלית. הם התבססו על קרקע שניתנה להם חינם, מים שניתנו להם כמעט חינם, עבודה פלשתינאית זולה והיעדר כמעט מוחלט של תשלום מסים. העסקים בעזה התקיימו ברובם על חשבון סובסידיות מפליגות של המדינה ועל חשבון עבודה ערבית זולה, ועכשיו הם מצפים כי המדינה תמשיך ותספק להם את אותם התנאים גם כאשר הם עוברים לשוק הכלכלי האמיתי של ישראל. זאת גם הסיבה שאפילו הצעות לקרקע חינם ופטור מארנונה לעשר שנים אינן מפצות אותם. בלי העבודה הערבית הזולה אין למתפרות של ארז יכולת להתקיים, ולצערה של ישראל - פלסטינים חינם היא כבר אינה יכולה לספק.