אירן - לא מה שחשבת

בזמן האחרון [[אירן]] מופיעה יותר ויותר באמצעי התקשורת הישראלים, בעיקר בהקשר של תכנית הגרעין שלה או בהתבטאויותיו האנטישמיות של מנהיגה [[מחמוד אחמדינג'ד]]. התמונה המצטיירת היא של "אימפריית הרשע" ששמה לה למטרה למחוק את ישראל מהמפה. אך מה באמת ידוע לנו על המדינה ששורשיה נטועים עמוק באימפריה הפרסית המפוארת? מסתבר שלא הרבה.

החלטנו להביא בפניכם תמונה נרחבת יותר של המציאות האירנית ולספר את סיפורה של מדינה הרחוקה מהדימוי הדמוני שהיא זוכה לו בעולם המערבי. סדרת הכתבות של וואלה! חדשות ינסו לשפוך אור חדש על הרפובליקה האיסלמית של אירן. הפעם: חינוך ותרבות באירן. כתבה ראשונה בסדרה: צעירים, סטודנטים ותרבות על קצה המזלג.

מעבר לדימויה של אירן כמדינת דתית פונדמנטליסטית ומפגרת, מתברר כי במציאות האירנים מקנים חשיבות רבה לתחומי הרוח, כמו לדוגמה לחינוך. המספרים מלמדים על השקעה גדולה בתחום, השקעה שאפילו ישראל יכולה להתקנא בה. הסטטיסטיקה מלמדת, כי אחוז המורים בבתי הספר בעלי תואר אקדמי הוא 40%, ונתון זה נמצא בעליה של מאות אחוזים בשלושים השנה האחרונות. אירן, שאולי לא גורפת מדליות בריצה ובקפיצה באולימפיאדות, יכולה להתנחם בעובדה שהיא עומדת שנה אחר שנה על דוכן המנצחים של אולימפיאדות המתמטיקה העולמיות.

במדינה העצומה הזו, שגודלה פי 80 ממדינת ישראל, חיים 70 מיליון איש, והנתון המצביע על כך שבמדינה 82 אוניברסיטאות הוא מדהים יחסית לגודלה. במדינות מסדר הגודל הזה, ובטח במזרח התיכון, מספר האוניברסיטאות הוא קטן הרבה יותר יחסית לאוכלוסיה. נתון לא פחות מעניין הוא מקומן הבולט של הנשים באוניברסיטאות. חתך של הלומדים באוניברסיטאות באירן מגלה, כי לא פחות מ-70% מהסטודנטים במדינה - הן למעשה סטודנטיות.

התקווה הגדולה לשינוי במדינה ולעריכת רפורמות נתלתה מאז המהפכה האיסלמית בדור הצעיר, הנחשב למתון ונאור יותר. הסטודנטים האירנים מגלים מעורבות פוליטית שמזכירה יותר את [[מרד הסטודנטים]] ב[[פריס]] של שנות השישים מאשר את המאבקים הנלאים של הסטודנטים הישראלים להורדת שכר הלימוד.

לפני כחודשיים פרצו סטודנטים את שערי האוניברסיטה המרכזית בטהרן ומנעו בגופם את כניסת חבריהם ומרציהם לקמפוסים. בקריאות "הלאה לדיקטטור" הפגינו הסטודנטים במחאה על מדיניות החוץ של אחמדינג'אד. לשיא הגיעו הדברים לפני כחודש, במהלך נאומו של הנשיא בוועדת השואה הידועה לשמצה, אז שרפו סטודנטים את תמונת מנהיגם בפניו.

נכון שאירן רחוקה מלהוות דוגמה ומופת למוסד חופש הביטוי, אך ספק אם הבעת דיעה נחרצת כל כך נגד נשיא המדינה היתה מתאפשרת במדינה אחרת במזרח התיכון, מלבד ישראל.

תעשיית הקולנוע באירן הפכה מזמן לאחת המתפתחות בעולם, ולפחות ארבעה סרטים אירנים זכו במהלך השנים בפרסים הראשונים של פסטיבל קאן. "באראן", "צבים יכולים לעוף", "ליקוי חמה בקנדהאר", "צבע גן העדן", "טעם הדובדבן" ו"ילדי גן העדן" הם שמות השגורים בפיו של כל חובב קולנוע והם מהווים רק חלק קטן מרשימת סרטים ארוכה שיצאה לאור בעשור האחרון במדינה שמסתמנת כחלופה איכותית לקולנוע המערבי.

תרבות הצריכה המערבית לא פוסחת אפילו על אירן. מסתבר שגם האירנים שוברים את הראש מה לקנות לחותנת לחגים וראש השנה הפרסית, חג דתי שנחגג כבר 2,500 שנה, נחשב ליום הקניות הגדול ביותר במדינה. אגב, שני בדירוג הוא חג האהבה הנוצרי שנחגג לפני שבוע - הולנטיינ'ס.

אז נכון, עדיין ישנן בעיות במדינה: עיתונים ביקורתיים נסגרו והמדינה הפכה לשמרנית יותר עם חילופי השלטון בין ח'תאמי המתון לאחמדינג'אד לפני שנתיים. אולם אירן היא הרבה יותר מאוסף הסיסמאות שמדקלמים לאחרונה הפוליטיקאים הישראלים והאמריקאים. אירן היא בשום אופן לא מדינה מטורפת שאזרחיה הם תמונת מראה של ההנהגה.

השאלה היא האם ההחלטה להציב את אירן במדינות "ציר הרשע" ולאיים עליה בסנקציות ובתקיפה, היא באמת הדרך להתמודד עם הבעיה, או שמא דווקא היא תגרום לאזרחים המתונים והמשכילים לאחד את השורות עם ההנהגה? אולי במקום לתכנן את המתקפה הצבאית על טהרן, שככל הנראה תסתיים בפיאסקו דוגמת זה שחוללו האמריקאים בעירק מוטב למצוא דרך לתת למדינה סולם גבוה מספיק בכדי לרדת מן העץ הגבוה עליו טיפסה.

* המשך סדרת הכתבות - בכל שבת.