צבא הגנה לפתח

לפי בן כספית במעריב 5.2.07, קצינים בצמרת צה"ל חוששים כי לא תהיה ברירה אלא להתערב במלחמה הפנימית ברצועת עזה, במקרה שבו יתרחשו אחד התסריטים הבאים: טבח הדדי המוני, הרג גדול של ילדים, התנפלות ערבית נרחבת על הגדרות, ו...קריאה נואשת של הפת"ח לעזרה.
לפי אותם קצינים אנונימיים, ייצרו לנו התסריטים הללו "בעיה מוסרית ואחריות בינלאומית", ו"עיני כל העולם יהיו נשואות לישראל, הגורם האחראי היחיד שיכול לסייע באופן מיידי", ולזה הם מוכנים לנדב את חיילינו.

המשפטים הללו, יחד עם דפוסי ההתנהגות מן העבר, מספקים לנו תמונה עגומה של מפת הערכים המוסריים בצמרת צה"ל. הם מוכיחים לאילו משימות היא שולחת אותנו ואת בנינו להלחם, ולא פחות חשוב, לאילו משימות לא.

ובכן, לפי הנורמה המוסרית הזו, עלינו למסור כעת את נפשנו כדי להיענות לקריאת עזרה מארגון הפת"ח - ארגון הטרור שטבח ישראלים יותר מכל ארגון אחר, כולל החמאס והחיזבאללה. בנינו הם שאמורים למות במקום הערבים, ילדים או מבוגרים, בעזה, וגם במקום פליטים שינסו לפרוץ דרך הגדרות.
מטרות אלו מצטרפות למטרות עקומות לא פחות מן העבר. קצין השייטת, מורן ורדי הי"ד נפל בשכם כשמפקדיו שלחו אותו ואת חבריו לתוך בית מבוקש בשכם מבלי שהרשו לירות טיל פנימה. להוריו השכולים אמר האלוף ישראל זיו כי חיי אזרחי האוייב אינם פחות חשובים מחיי בנם. רענן קוממי, אף הוא מהשייטת, נהרג בדיוק באותן נסיבות. עוד חייל של השייטת, ארז אשכנזי הי"ד, נהרג בעזה במהלך מעצר מבוקש, לאחר שניתנה מראש ל"ידידינו" מהפת"ח הודעה על הפעולה. במלחמת לבנון הפציץ חיל האויר את הרובע האזרחי השיעי של ביירות והרס אותו כמעט לחלוטין. אותו צה"ל לא החריב מראש את בינת ג'בייל, מרון א-ראס, דבל, ויתר הכפרים, למרות שהתרוקנו מיושביהם. במקום זה הוא שלח את חיילינו לקרבות אבודים, בסימטאות שהפכו לגן עדן של מארבים למחבלי החיזבאללה שהמתינו שם בנחת ולא פסקו לירות קטיושות אל הגליל.

לא רק חיי האוייב יקרים למוסריות של מפקדי צה"ל אלא גם רכושו. בקרב הסימטה בחברון שבו נפלו 12 חיילים ואזרחים, כולל מח"ט חברון, לא עלה על דעת מפקדי צה"ל להביא דחפור ולהפיל את הבתים שבהם הסתתרו המחבלים, במקום להקריב לוחמים. הפעולה ב-2004 בשכונת זייתון בעזה, שבה התפוצץ נגמ"ש שבו נהרגו שישה לוחמים נועדה להרוס מפעל קסאמים שיכול היה להיהרס מן האויר, ללא אבדות מצידנו. הבעייתיות של אטימת ציר פילדלפי והמחיר הכבד שעלתה הפעילות בו נבעו מהאיסור של בג"ץ ומזוז לגעת בבתי הערבים הסמוכים. מפקדי צה"ל לא צייצו בתגובה ואיש מהם לא פרש כמחאה.

מסתבר כי הקוד המוסרי של הפוליטיקאים הללו, לובשי המדים, אינו רק "טוב למות עבור האוייב", אלא גם עבור ביתו. אלו אותם המפקדים שעמדו בשוויון נפש וצפו ב- 6000 פגזים וטילים הנופלים על גוש קטיף במשך 4 שנים כשידיהם נותרות בכיסים. אנשי גוש קטיף תיעדו כיצד משקר הצבא בנוגע לכמויות הפגזים שנפלו עליהם כדי לצמצם בתודעת הציבור את גודל מחדלם. המוסריות הנעלה של אותם מפקדים נעלמה נוכח פקודת הטיהור האתני ליהודי עזה והשומרון שהוגדרה בפיהם "משימה לאומית", וגם אז איש מ"בעלי המוסר" לא זרק את הדרגות.

ב-20.11.2000 התפוצץ מטען גדול ליד אוטובוס שהסיע את ילדי כפר דרום לבית הספר. בפיגוע הזה נרצחו מירי אמיתי וגבי ביטון, אך הוא נחרט בזכרון דווקא בשל התמונות של ילדי משפחת כהן שרגליהם נקטעו. הטרוריסט שנתן את ההוראה לבצע את הטבח הזה, מוחמד דחלאן, הוא כעת הפרטנר של הממשלה וצה"ל, שלהצלתו מוכנים מפקדי צה"ל להיחלץ במסגרת ה"צו המוסרי" שלהם שמתעורר נוכח האפשרות של "הקריאה הנואשת" מצד הפת"ח. פיקוד צה"ל נוהג בפזרנות רבה בחיי החיילים – כלומר בחיינו ובחיי בנינו, בנצלו את הנכונות והמוטיבציה התמימה, וזאת לפי מוסר עקום של מפקדים חדלי אישים, שחלקם אימץ אותו כדי לרצות את המערכת המשפטית המופרעת ואת ההנהגה האמורה להחליט על קידומם.
ייתכן מאוד שהגיע הזמן שלהט ההתנדבות והמוטיבציה מצידנו יצטנן מעט. אם חיילים נלהבים יהפכו למצרך יותר נדיר, יאלצו המפקדים הללו להתחיל ללמוד לחסוך בחייהם, אם לא מסיבות מוסריות – אז לפחות כתוצאה ממחסור.