חטא, על-פי מילון ספיר, הוא "מעשה שאינו ישר בעיני האלוהים או שאסור לפי המוסר" וגם "היגררות במחשבה על-ידי יצר הרע".
ספרו החדש של ההיסטוריון פרופ' [[אביעד קליינברג]], "שבעת החטאים: רשימה חלקית", עוסק ב'חטאי המוות' של הנצרות, התשוקות המובילות אותנו למעשים (עצלות, תאווה, גרגרנות, חמדנות, קנאה גאווה וזעם).
מדובר בספר עיוני, שנכתב על ידי היסטוריון וחוקר דתות, אך גם בספר אישי ואפילו אינטימי. קליינברג, בניגוד לאקדמאים רבים, לא מפחד להתייחס בפומבי לתשוקותיו ולחולשותיו שלו. התוצאה היא שילוב מרתק של היסטוריה דתית-תרבותית לצד וידוי אישי מעורר סקרנות.
בשיחה עם וואלה! חדשות הרכיב פרופ' קליינברג רשימת חטאים מקומית אלטרנטיבית: שבעת חטאי החברה הישראלית.
עיניים גדולות
לישראלים יש "עיניים גדולות", אומר קליינברג. "התכונה הזאת מזכירה חטאים מהרשימה המקורית (גרגרנות, קנאה), אבל יש לה גם אופי מקומי מאד. הישראלי רוצה תמיד מנות גדולות; לעיתים קרובות, מנות גדולות מדי. כשישראלי אוכל פלאפל, הוא מכניס גם עשרה כדורים, גם צ'יפס, גם כרוב, גם סלט, גם חמוצים, גם טחינה, גם עמבה, ובסוף הפיתה מתפרקת והכל נוזל. חוש מידה, איפוק, זה לא העניין שלנו".
העיניים הגדולות, טוען קליינברג, אופייניות לחברות מהגרים. "החוויה הבסיסית של המהגר היא להגיע לארץ חדשה אשר בה 'מסדרים' אותו כל הזמן. כדי לוודא שהוא לא 'נדפק', הוא מפריז; הוא יקבל את המקסימום. הוא לא פראייר. זה מתבטא בלהיטות אינסופית, פזילה מתמדת לצלחת של הזולת".
עצימת עיניים
"אנחנו חברה עם יכולת הדחקה אין-סופית", קובע פרופ' קליינברג. "כאשר לא נעים לנו לראות משהו, אנחנו פשוט לא רואים אותו". בתור דוגמא, הוא מזכיר את נאום ה'אני לוזר??' המפורסם של שמעון פרס. "אני לא חושב שפרס המציא את התדהמה של עצמו. הוא באמת הופתע לגלות שמישהו בעולם חושב שהוא לוזר. עד שצעקו לו את זה בפרצוף, הוא פשוט עצם עיניים".
"מעבר להדחקה ברמה האישית, יש לנו גם נטייה לא לראות את מעשי העוול שאנחנו גורמים לאחרים. אנחנו פשוט לא רואים את העניים והזקנים, אלה שדחקנו לשוליים, וכמובן שאיננו רואים את סבלם של הפלסטינים בשטחים.
עודף טסטוסטרון
"הגדרת הגבריות של החברה הישראלית, למרות שינויים מסוימים שהתרחשו בשנים האחרונות, היא צרה ומיושנת. חלק מן המשברים שאנשי ציבור נקלעו אליהם לאחרונה מבטאים חוסר רצון להכיר בכך שהעולם השתנה, שהתרבות שבה לגבר מותרים דברים מסוימים פשוט משום שהוא גבר, היא לא רק לא-צודקת, אלא גם תלושה מן המציאות החדשה. גברים חושבים שלשלוח ידיים או לשון זה לא סיפור גדול. מי שמסרבת לשתף פעולה נחשבת ל'כבדה'".
בנוסף, גם הגדרת הזהות הישראלית, אומר קליינברג, היא "זכרית באופן מובהק". לדבריו, "רק מי ששרת בצבא, עדיף ביחידה קרבית, הוא 'ישראלי' מלא. כל מי שלא ערבי, חרדי, חלק גדול מהנשים, איננו באמת אזרח סוג א'".
פתיל קצר, או 'חטא השעמום'
"המערכת התקשורתית הגלובאלית- האינטרנט, הטלוויזיה, ואביזרים נלווים, יצרו אצלנו חוסר-סבלנות וקוצר-רוח ברמות קיצוניות", מסביר קליינברג.
"אנשים רבים פשוט לא יכולים להתרכז לאורך זמן. לא יכולים להאזין לנאום במשך יותר מדקה או לקרוא כתבה שארוכה מ-300 מילים. הם משתעממים מכל ניסיון לעסוק בסוגיות משמעותיות שמשפיעות על החיים שלהם. השעמום הזה מביא אותנו להשאיר את ההחלטות המשעממות והחשובות לאחרים".
- האם לדעתך גם אנשים בדרגים הבכירים של השלטון חוטאים ב'פתיל קצר'?
" ללא ספק. החלטות קריטיות, כמו נגיד, יציאה למלחמה בשטח של מדינה שכנה, מתקבלות אחרי דיוני בזק, ללא מחשבה רצינית על ההשלכות. אני מאמין שרבים מהמנהיגים שלנו כלל אינם קוראים דו"חות. זה משעמם אותם".
ערוץ 2
תרבות הרייטינג מקשה על כל ניסיון לייצר שיח רציני על עניינים שבמהות, לדידו של קליינברג. "ערוץ 2 כמשל, הוא אחד הגורמים העיקריים ליצירת 'הפתיל הקצר' אצל הישראלים".
"קבוצה קטנה מאוד מכוננת אג'נדה שנוחה לה, קובעת את כללי הדיון ובמידה רבה גם מנהלת אותו בינה לבין עצמה. התפקיד שהם מועידים לציבור הוא לצפות ולצרוך, בהתאם הפרסומות".
"בתרבות ערוץ 2 לא מתנהל ויכוח על עמדות ורעיונות. הכול אישי, הכול עניין של תחושות בטן. לדוגמא, הסיקור סביב אהוד ברק: לא שואלים שאלות משמעותיות כמו מהי האג'נדה שלו. במקום, צצות סוגיות מנותקות - 'האם אהוד ברק השתנה'? או במילים אחרות, 'האם עכשיו הוא מאמי או לא'?".
"גם ההתמודדות על ראשות-הממשלה נראית כמו הבחירה בין המתמודדים של 'כוכב נולד'. אני לא נגד טלוויזיה ובידור, אבל לתקשורת יש אחריות חברתיתלנהל שיח אמיתי על תוכן ומהות, להגן על הדמוקרטיה".
בטלה מוסרית
החברה הישראלית, לפחות בתחילת דרכה, טוען קליינברג, הייתה ההיפך המוחלט מבטלנית. "זו הייתה חברה אקטיביסטית, עם משימות ברורות, שהוצאו כולן אל הפועל".
בשלב כלשהו איבדנו את הדחף לפעולה. "עברנו מאורח מחשבה של 'יש בעיה? בואו נפתור אותה', לאורח מחשבה בטלני ומיואש".
עם זאת, הביצועיסטיות הישראלית לא נכחדה לחלוטין. היא חיה ובועטת כאשר מדובר בכסף. "בישראל יש המון סטרט-אפים בתחום ההיי-טק, אבל מעט מאוד בתחום החברתי-פוליטי. ברמה הפרטית אנשים פועלים במרץ, אבל ברשות הרבים אנחנו בטלנים. איבדנו את הסולידאריות, את תחושת החובה לפעול למען הכלל".
צדקנות
"הצדקנות מתחילה בתחושה שאני יותר טוב מאחרים. האמת שלי כל כך מוחלטת שהאמת שלהם הופכת לחסרת חשיבות".
הוא בוחר להביא שתי דוגמאות: האינטלקטואלים של השמאל והמתנחלים. "השמאל האקדמי בישראל מבקר את כל העולם, מלבד את עצמו. אבל איפה היכולת לביקורת עצמית? איפה הדיון האמיתי על שורשי האימפוטנציה שלנו?" .
"המתנחלים, לעומת-זאת, מדברים גבוהה גבוהה על מוסר ועל אידיאליזם, אבל בשם המוסר הזה הם פתחו אטימות גדולה לסבלם של אחרים. איזה אידיאליזם יש בהתעללות בחפים-מפשע? בגזילת קרקעות? בהשחתת גידולים של עניים?".