נקודת ה-D: למה אני כזו עצבנית?

"שלום, הגעתי אל..דפנה?".

אמצע השבוע, מחלקת קוסמטיקה של פארם, אני בדיוק בוחנת את האדום החדש של החורף. האדום הלוהט מעולם לא נראה קריר יותר מאשר בשילוב עם פני הבז' החמוצים שלי, וההססנות של הקול הבלתי מוכר בעליל ממש לא הועילה.

"כן! מי שואל?"

"דפנה מה?...אפשר לדעת אולי מה שם ...המשפחה שלך?"

עכשיו כבר כעסתי ממש. שיחת הטלפון האחרונה שנפתחה כך, הסתיימה בתיאורים גראפיים של בעיות הפרוסטטה של אבנר מהצפון. צופה נאמן שמאוד אהב את מגזין הבריאות שלי, וחשב שאחרי שנת הגשה אני בהחלט מוסמכת לאבחן ולקבוע טיפול לבעיית השפיכה המוקדמת שלו, זו שאפילו "אשתי לא יודעת עליה כי אני משתמש בויאגרה"!! הדבר הראשון שעשיתי אחרי השיחה ההיא היה טלפון זריז לבזק וחסימת המספר שלי. השני היה מקלחת. ואז, כשעולמי הפרטי נראה מוגן וחסום, הגיעה השיחה החטטנית.

"דפנה מה? מה זאת אומרת?", התעצבנתי ברכות, "מי שואל? את מי את רוצה גברת?", הייתי רגע מניתוק.

"אני?", ענה הקול בהיסוס, "אני האשה שמצאה את הארנק שלך".

יש רגעים כאלה בהם את מרגישה שפלה. לא עשית שום דבר נורא, לא פגעת באיש או הפרת את האיזון האקולוגי יותר מהרגיל, ובכל זאת מהירות הסקת המסקנות שלך שוב עלתה על כל דמיון ובעיקר – כל מציאות. זה היה כזה רגע.

אז שעה אחרי כבר ישבתי אצל ברוריה פורת המקסימה בבית, ושמעתי איך מצאה את הארנק באמצע הכביש. היא סיפרה איך יצאה מהרכב והרימה אותו כדי שאף אחד אחר לא ייקח. היא הסבירה לי איך כל הדרך הביתה שוחחה עם ילדיה בנייד בניסיון למצוא אותי באינטרנט ובבזק, ללא הצלחה. היא התנצלה ואמרה שבסוף בלית ברירה, העזה לחטט בו ממש (כן, היא התנצלה) ומצאה בו את מספר הטלפון שלי.

"אני כל כך בת מזל", אמרתי לה, "גם כשמאבדים ארנק צריך מזל כדי שמישהו כמוך ימצא אותו". "מה פתאום", היא ענתה לי, "המזל הוא שלי. תראי כמה אושר גרמתי לך בלי כל מאמץ כמעט".

לפעמים צריך קריאת השכמה קטנה כדי להבין שלא הכל רע, שלא כולם סביבנו מושחתים. לפעמים צריך תזכורת שלא תמיד מחכה בקצה השיחה מישהו שרוצה לקבל, אלא דווקא לתת. לפעמים צריך להתעלם מהמאקרו וכל הגועל שמסביב, ולהתרכז רק במיקרו הקטן ובנחת שניתן למצוא בו. ולפעמים צריך להיות פשוט אופטימי וחיובי ולקוות לטוב. לראות את חצי הכוס המלאה.
הודיתי לברוריה שוב, ורגע לפני שיצאתי היא עוד החמיאה לי ואמרה שלפי הארנק אני האדם הכי מסודר שהיא ראתה אי פעם. זה נכון, אם מתעלמים מהעובדה שאני מאבדת ארנקים ואפילו לא יודעת את זה.