ואם השופטים היו גברים?

כשהגיע תיק רמון לבית משפט השלום בתל אביב הוא הוגדר כ'תיק גבולי', כזה שהחל בנשיקה ויכול היה להסתיים בלא כלום. אלא שרמון, במקום לומר שאולי לא הבין נכון את פניית הקצינה ולהתנצל בפניה, טען את שטען ונשאר בחוץ. לא היה צריך להגיע עד הכרעת הדין כדי לדעת שזו תהיה התוצאה ונשיקה, לכאורה תמימה, תהפוך למעשה מגונה. מהיום והלאה הנאמר על ידי השופטים יהפוך למגדיר נשיקות למתחילים ומתקדמים.

כשפורסמו שמות השופטים בתיק 'מדינת ישראל נגד רמון' היה ברור לרבים בקהילה המשפטית ובתקשורת כי דינו של השר נחרץ לשבט. הסיבה: לפחות שתיים מהשופטות שמונו להרכב, בוודאי ירשיעו את השר – וכך אכן היה. על עמדת השופט השלישי היו הדעות חלוקות. טענו שיוותר בדעת המיעוט בהכרעת הדין, אבל לא היו רבים שהאמינו כי יעשה 'עט אחת' עם הכותבות. מכל מקום, מבחינת הנראות בתיק משמעותי כזה, חשובה הייתה הצגת עמדה אחידה על ידי המותב כולו; וכך היה.

המונחים פרו תביעה ופרו הגנה מוכרים היטב לפרקליטים העושים את יומם בבית המשפט. אולי לא נעים לומר אבל עורכי דין כמעט ולא טועים בתחושות הבטן שלהם בנוגע לתוצאות המשפט של לקוחותיהם. גם אין צורך לתקשר עם אורי גלר כדי לדעת מה ילד תיק ובעיקר כשמדובר בעניין כמו זה של רמון. מכאן שהסוף היה ידוע מראש ולא היה צורך בשבעים ושלושה עמודים של הכרעת דין. גם לרקע ממנו באו השופטים יש השפעה, ואלו שדנו בתיקו רמון ידועים כקשוחים, ובעיקר היושבת בראש ההרכב וחברתה, יוצאות התביעה המשטרתית. מה שצרם במהלך המשפט והציבו את רף ההרשעה גבוה יותר, היו הדברים שהשמיעה השופטת בראש ההרכב - במהלך הדיונים כשהתחושה לא מותירה ספק באשר לקו שינחה גם את כתיבת הכרעת הדין.

ומכאן השאלה, מה היה קורה אם המותב היה גברי כולו? האם השופטים היו מוכנים להתנגש עם ארגוני הנשים במקרה ויזכו את רמון? האם עם עובדות כאלו ותמונות שכאלו, הכרעת הדין היתה שונה במקרה של הרכב אחר?

לפני כשנתיים געשו מסדרונות בית המשפט המחוזי בתל אביב: ההרכב האחרון שפעל במחוזי בתל אביב וכלל את השופטות ברכה אופיר, מרים סוקולוב ותחיה שפירא פורק ונמחק ממצבת כוח האדם השיפוטי. בתקשורת נסבו הסיבות לפירוק בעיקר סבב השמועות על "אופיו הנשי" וההשפעה שיש לו על ההחלטות שהוא מקבל. הטענה הוכחשה אז, כמובן, על ידי הגברים במערכת.