הגיע הזמן שגברים יפחדו

ב-30 אלף שנות תרבות אנושית השיג האדם הישגים רבים. המציא את הגלגל, את הפניצלין ואת האינטרנט; את הספרות, הקולנוע והטלוויזיה; את השפה המדוברת ואת המילה הכתובה; שיטות שלטון עצמי מורכבות ומבני קהילות. והנה, בשבועות האחרונים שוב מתברר שמדובר בניסיון נואש לשכנע את עצמנו שאנחנו כבר לא פראי אדם, שאנחנו דואגים לזולת, שאנחנו חכמים ומבריקים ומוצלחים. לאור התגובות לפרשת משה קצב ומשפטו של חיים רמון אנחנו רחוקים מכל זה מרחק שנות אור.

אחרי נאומו של קצב נקלעתי לשיחה עם השומר הנחמד ונעים ההליכות בבניין וואלה!, והאחרון הלין באוזניי על התקשורת הנוראית, ו-וואלה! בפרט, שחורצת את דינו של הנשיא הנהדר שלנו. אותו שומר מנומס, שזעם על גוף ערטילאי בעל כוונות זדון כלפי הנשיא הנהדר, שכח לו לרגע שאת אותה שיחה עצמה הוא מנהל עם "התקשורת", ושאת הנציגים האחרים שלה הוא רואה חולפים על פניו מדי יום ביומו, אומרים לו שלום, משוחחים איתו על הא, ולעיתים גם על דא. אבל יש מי שיודע ללחוץ היטב על הכפתורים שלנו כדי להפעיל את פעמוני האזהרה וצלצולי ההיסטריה.

אחת התלונות הנפוצות שעלו בעקבות הרשעתו של רמון היא שכעת גברים "יחסכו מ'בנות המין היפה' חיוך במבט", כלשונו של יריב בן אליעזר, ד"ר ומרצה בחוג לתקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה, בטור ל-YNET, בו הוא מוסיף לאיים לגזול גם "לחיצת יד או מחמאה ידידותית", פן "ייפול שדוד בידי איזו 'שרלילה'". יאיר לפיד כתב לפני מספר שבועות דברים ברוח דומה בטורו בידיעות. בזמן שבנות ישראל מתאבלות על האובדן הנורא של תשבוחותיהם של לפיד, בן אליעזר, ואיתם טוקבקיסטים מתלהמים רבים מספור, תהיתי לי מדוע מעולם לא הייתי בסיטואציה כלשהי בחיי הבוגרים שבה חששתי - או אפילו עלה בדעתי - שישנה סכנה להטרדה מינית. אולי משהו לא בסדר איתי?

אני מחמיא לנשים ללא חשש, מחייך, ואפילו – שומו שמיים – מחבק ומנשק על הלחי את חברותיי הקרובות. והן לא מגישות תלונה במשטרה. התמזל מזלי ובנות מסוימות במהלך חיי הסכימו לצאת איתי, וכאשר ניגשתי לנשק אותן הפחד היחידי שהיה בלבי היה שידחו אותי. הטרדה מינית? מעשה מגונה? מדוע ולמה? האם אדם בעל מודעות סבירה לנעשה סביבו אינו יכול לקלוט ולהבין מתי אדם כלשהו, גבר או אישה, רוצה בחברתו ומתי לא? עולה הרושם שמי שמפחד ממשפט פלילי בהאשמות שכאלו יודע היטב מדוע. להבדיל כל ההבדלות הנדרשות, אם גבר מחבק ילדה קטנה ללא כוונות זדון בליבו, אין בכך כל פסול ואין לו סיבה לחשש. אם הוא סוטה אז הוא חושש, וטוב שכך. כנראה שיש לו ממה.

לפני מספר שנים גיליתי שבנות שמסתובבות ברחובות תל אביב בשעות מאוחרות זוכות כמעט ללא יוצא מן הכלל להטרדות מיניות שמתחילות בדרך כלל כמחמאות חשודות, עוברות חיש קל לטענות על ההתעלמות והסנוביות, ומסתיימות כהרף עין בקללות, העלבות והסברים שהם בכלל לא היו נוגעים בה גם אם הייתה מתחננת הכונפה. אני מוכן לספק צרור עצות שימושיות לאלו מכם שנמצאים במצוקה בגלל פסק הדין, לא מבינים את החוקים החדשים, ואינם יודעים כיצד לנהוג מעתה והלאה עם בנות המין השני: חיוכים - בסדר, "את נראית טוב היום" – הולך, "החולצה מחמיאה לך" – עובר, חיבוק לידידה – מה טוב. חיבוק בלי סיבה לבחורה שאינך מכיר היטב – לא ולא, "אני רוצה לזיין אותך" – פסול, "עשית ניתוח בציצים?" – לא לעניין, "אה, כוסית!" – שלילי, תחיבת לשון – אסור, היצמדות מפתיעה מאחור – לא בבית ספרנו.

מסע הדמוניזציה שעובר, בעקבות פרשות של שני גברים ספציפיים, כלל ציבור הנשים בארץ ובעולם הוא לא פחות ממדהים. הרי נשים הן לא איזה "אחר" רחוק, מאיים ולא מוכר (ממש בוער על הלשון לומר שנשים הן לא ערבים, רחמנא ליצלן). הן נמצאות שם כשרובנו קמים בבוקר, בין אם בדמות אישה, אמא, אחות או בת; הן שם כשאנחנו צועדים ברחוב, עולים לאוטובוס ונכנסים למקום העבודה; אנחנו מדברים איתן יום יום. למען השם, הן מרכיבות את רוב האנושות. הניסיון לציירן כחבורה מתואמת וזדונית של פתייניות בלתי מרוסנות, שרק רוצות להפילנו בפח, מעיד על הבורות העצומה והעצובה בה שרויים רבים.

בטוקבקים אף הרחיקו לכת ואיימו על נשים שלא יעסיקו אותן יותר, וחמור מכך – הודיעו להן שהן הכניסו את עצמן לבור, לדרך ללא מוצא. שכן מעתה תדע כל אישה עבריה שגברים יפסיקו להתחיל איתה. וואלה? וואלה. היונקים על פני כדור הארץ מונעים בין היתר (טוב נו, בעיקר) מדחף מיני, מלבד גברי ישראל הפגועים, שעכשיו יעשו לכן דווקא, ויפסיקו לנסות בכל מאודם לקיים איתכן יחסי מין. ונה לכן. קוראות נכבדות, דעו שחרב דמוקלס נוראית מרחפת מעליכן, שפתחתן תיבת פנדורה. נראה עכשיו איך תסתדרו בלי צפירות בכביש, הערות בחוף הים, והטרדות ברחובות החשוכים. ראו הוזהרתן.