חרץ את לשונו

מפתיעה במקצת ההפתעה בה התקבלה ההכרעה (המפתיעה!) בעניינו של חיים רמון היום בבית המשפט בתל-אביב. מפתיעה, מכיוון שמה שמכונה "הלך הרוח הציבורי" נטה בבירור לראות את התנהגותו של רמון באותו ערב, באותה לשכה בתל אביב, כמקובלת. ואם לא מקובלת, לפחות נסבלת. ואם לא נסבלת, לכל הפחות – חמורה הרבה פחות ממה ש"התקשורת" ו"הפרקליטות" עשו ממנה. אבל זהו, שהתקשורת בכלל נראתה כמי שלוקחת צד אחד בבירור בפרשה הזאת, הצד של שר המשפטים (לשעבר – ועכשיו זה כנראה סופי). והפרקליטות, גם היא, למרות הנטייה של (כמה אירוני) "התקשורת" להפוך אותה לשק החבטות הלאומי בכל הנוגע לדרך התמודדותה עם התנהלותם של אישי ציבור, בסופו של יום, עשתה – בסך הכל – את עבודתה.

ובכל זאת – הפתעה! הפתעה מכיוון שהתחושה בציבור – גם, ואולי אפילו, בעיקר, בקרב נשים – היא כי מקרה רמון שייך למשפחת האזורים האפורים, בהם הקודים החברתיים והחוק היבש אינם מצליחים לנסח שפה משותפת לשניהם, בגלל האבסטרקטיות שמקפלות סצינות יום-יומיות לתוכן. אישה אחת אמרה לי היום (כשהגיבה בהפתעה לדבר ההרשעה), "נשים לא כל-כך תמימות. את העובדה שכל הגברים חרמנים יודעת כל אישה שנכנסת לחדר לבדה עם גבר". ושרת החינוך לשעבר, שולמית אלוני, התבטאה כי סטירת לחי הגונה של המתלוננת לפרצופו של רמון הייתה פותרת את העניין טוב בהרבה. יכול מאוד להיות. יכול מאוד להיות שכל הגברים חרמנים. יכול גם מאוד להיות שאסרטיביות, כולל כאפה לפרצוף, מצידן של נשים מותקפות מינית, הייתה מקטינה את ממדי תופעת ההטרדות המיניות בישראל, אבל זה לא העניין.

העניין הוא שעסקינן בחוק. והחוק נועד לגדר את הגבולות, ולהפוך את האיזורים האפורים לשחורים, אבל גם להגן על החלש מפני התוקפן והחזק. וגם אם כל הנשים בישראל כולן היו מסוגלות לתקוע ברך בביצים לחיים רמון כשזה מבקש לתחוב לשון לפיהן כנגד רצונן, עדיין, בשביל אותה אחת שלא עמד לה כוחה, חוקק החוק הזה.

ובכל זאת – הפתעה! הפתעה מכיוון שהציבוריות הישראלית טרם השלימה את מהלך ההפנמה שלה בנושא נורמות ההתנהגות הנכונה בין גברים לנשים, במקומות עבודה ובכלל. יותר מעניין חקיקתי ומשפטי, מדובר בעניין תרבותי. אבל במקומות בהן התרבות והציבור מתעכבים, מתייצב בית המשפט כדי לזרז את התהליכים. הרשעתו של רמון היום מותחת גבול תחתון ברור מאוד, עבור שני המינים בישראל, לעניין הדיאלוג ביניהם. וזה דבר טוב. דבר טוב, מכיוון שעכשיו, כשהגנת המחוקק, והגנת בית המשפט, נתונות להן, תוכלנה נשים לעצב את הדיאלוג הזה לפי קצב ההתנהלות הנוח להן.

לאחר שנים רבות מדי בהן הכתיבו הגברים את השיח בין המינים בישראל – ולרוב מעמדה כוחנית – מקבלות היום הנשים זכות עמידה. בפני גברים, בפני שררה ובפני כל אלה שמתקשים להבין מה פגום בשיח הנוכחי בין שני המינים בישראל. שיח שאינו – ולא מתקרב להיות – שיוויוני. שיח שמקבל הנחות יסוד חברתיות פרימיטיביות ("כל הגברים חרמנים") או שכונתיות ("סטירה מצלצלת לפנים היא הפיתרון") כלגיטימציה תרבותית להתנהגויות פוגעניות ופסולות.

אם כבר הפתעה – אז הפתעה שבית משפט בישראל פסק באומץ לב שכזה. נגד הלך הרוח הציבורי, נגד אופן הסיקור התקשורתי ונגד רצונן של נשים רבות לעמוד על זכותן לסרב להגן על עצמן.