אום כולתום בפסטיבל ישראל: הכרה במוזיקה הערבית

יוסי יונה

המחווה המוסיקלית שערכו מארגני פסטיבל ישראל לאום כולתום ולשיריה היא מעשה נכון ומבורך. קיומו של מופע מסוג זה לפני שני עשורים בבנייני האומה היה בגדר דבר שקשה להעלות על הדעת. לכן, לקיומו של מופע מסוג זה במקום מרכזי כזה יש משמעות החורגת מעבר לאירוע מוסיקלי גרידא; הוא מעיד על ההכרה הגוברת שהמוסיקה הערבית זוכה לה בשנים האחרונות בחברה הישראלית ועל הלגיטימיות שהיא רוכשת בקרב ציבורים רבים.

המחווה המוסיקלית לאום כולתום הוא גם מעשה שכרוך בסיכון מחושב, בעיקר עבור המבצעות: ספו, לובנה סלאמה וזהבה בן.
מן הסתם השאלה שכל אחת מהמבצעות התמודדה עמה הייתה כיצד ניתן להיכנס לנעליה של הכוהנת הגדולה של השירה הערבית, מבלי להיפגע.

אום כלתום הייתה קול נטו: היא לא נזקקה למראה מצודד ולעזרים פירוטכניים. היא הייתה וירטואוז קולי. כל מה שהיה לה "לומר" היא אמרה זאת בקולה שהיה בו שילוב קסום של עומק, רכות, וצלילות. אום כולתום הייתה גם רב-אמן של האנדרסטייטמנט – של הג'סטות המדודות והעצורות, ג'סטות שהייתה בהן היכולת להרטיט ולהלהיט את קהל מאזיניה. המבצעות אימצו דרכים שונות כדי להתמודד עם האתגר.

ספו, הזוכה למעמד של כוכבת על בצרפת, בחרה להציע פרשנות משלה לשירה האל-מותי של אום כולתום "אל אטלאל" (על חורבות האהבה). עם זאת, בהשוואה לביצוע השיר הקודם של ספו, הנוכחי היה ניכר במידה פחותה של חירות פרשנית או חירות יצירתית;

ספו ביקשה להיצמד יותר לאופן שבו אום כלתום מבצעת את השיר. אבל הדברים אמורים רק לאופן שבו ספו שרה את מילות השיר; ספו אינה מוותרת על הקראת מילות השיר בצרפתית ובאנגלית מתוך מגילה, היא אינה מוותרת על כוריאוגרפיה המתארת את "חורבות האהבה" והיא מלאה במנייריזם מוגזם וג'סטות מלודרמטיות. אני מסתכן באשמה של שמרנות, אבל היה אפשר ואף רצוי לוותר על התוספות. כאשר מקשיבים לספו וצופים בה קשה שלא לערוך השוואה בינה ובין אום כולתום.

שתי המבצעות האחרות מצאו דרכים אחרות להתמודד עם האתגר. הן לא מציעות פרשנות "אחרת" לשיריה של אום כלתום; הן מבקשות להיות צמודות למקור, עד כמה שאפשר. לובנה סלאמה ביצעה את אחד משיריה הקלילים והקליטים של אום כלתום: "ראני לי שוויה" (שיר לי לאט). כמו חלק משיריה האחרים, גם שיר זה הפך לאחד מהשירים הפופולריים ביותר בזמר הערבי. הביצוע של סלאמה לשיר היה מהוקצע ומלא חיים והיא הצליחה ללא מאמץ מיוחד לסחוף את הקהל בשירה. ללובנה קול צלול ונקי והיא צולחת את השיר בקלילות, ואולי בקלילות יתר.לאום כלתום הייתה היכולת להחדיר בו נופח ועומק שנעדר מביצועה של סלאמה.

הביצוע של זהבה בן לשירה הידוע של אום כולתום "אנתי עומרי" נעל את הערב. ניכר בזהבה בן שהיא כבר ביצעה שיר זה פעמים רבות. בהשוואה לביצועים מוקדמים של השיר, הרי שבביצוע הנוכחי נעלם יסוד היראה והרתיעה שאפיין את זהבה בן בעבר. כאשר הקשבתי בעבר לבן מבצעת את אום כולתום הייתה לי תחושה שהיא מתייחסת לאום כלתום בדחילו וברחימו, שהיא מנסה לפסוע בעקבותיה מבלי להרגיז אותה, להיות נאמנה לה. הביצוע הנוכחי הוא כבר אחר. לבן איכויות קוליות שאינן מוטלות בספק והיא מתנהלת בקלילות ובביטחון עצמי על הבמה ומציעה ביצוע מרשים וסוחף של השיר.

לא ניתן לסיים סקירה זו מבלי לציין את הליווי המוסיקלי המצוין של התזמורת למוסיקה ערבית בניהולו של סוהיל רדואן ובניצוחו של זוהיל רדואן.