פראיירים, לא נמאסתם

לא צריך לחכות למסקנות וועדת וינוגרד כדי להבין שהחוסן הצבאי והביטחוני של מדינת ישראל תלוי לא רק באיכות הפיקוד הבכיר של צה"ל, אלא גם בחיילים ומפקדים זוטרים, ובעיקר באנשי המילואים והאימון המרחב שהם אמורים להתחיל בו בימים אלו. ללא אותם מילואימניקים לא יהיה לפיקוד הבכיר על מי לפקד מהבור ומחדרי המבצעים; וגם לא יהיה מי שיעשה את העבודה ה'שחורה', דהיינו הלחימה בשטח, זו שמשלמים עליה – לעיתים - גם בחיים.

סוד גלוי הוא כי לטוס לנסיעת עסקים בחו''ל נחשב בין החבר'ה ליותר 'IN', מאשר לצאת לשרות מילואים. עצוב שזה מה שקרה לעם שלנו בשנים האחרונות, השנים שבהם טענו מקבלי ההחלטות הביטחוניסטים כי ניתן להקדים את גיל הפטור ממילואים ולהקטין את סך כל ימי השרות בשנה. כמחווה של רצון טוב אף הציגו 'חוק מילואים חדש'. הם רצו צבא קטן, מתוחכם ומיומן וקיבלו צבא קטן וחיסכון תקציבי גדול, אבל לא מיומנות ולא הצלחות ובוודאי שלא ניצחונות במלחמה.

במקביל, ההגדרות השתנו ואת אנשי המילואים הפכו ל'מערך' ו'כוחות' ואיבדו בדרך את הפן האנושי והערכי. בהתאם ליחס המנהיגים כך גם יחס הציבור, והתוצאה היא שכיום היא מי שהולך למילואים נחשב פרייר ומי שמצליח להשתמט הוא 'גבר' אמיתי. היו ימים אחרים במדינה בהם היה כבוד למילואימניקים. היום, יש מילואימניקים גאים, אבל את המדים יעדיפו ללבוש קרוב לבסיס במקום להסביר כל הדרך לאי שם בשביל מה הם צריכים את זה.

צאו ובדקו בשטח: מה קורה למחפש עבודה שמסביר לבוס הפוטנציאלי שלו כי הוא משרת במילואים 40 יום בשנה ומידי פעם הוא צריך לצאת - באמצע העבודה – לחצי יום הערכות או ראיונות עם חיילים? איזו הגנה יש היום לאיש מילואים במקום עבודה פרטי? לך תצא למאבק משפטי צודק אבל ארוך. המטרד שייגרם לתובע במיל. ירתיע אותו מלכתחילה מערכאות. בעוד שברו, הנמנה על עובדי המדינה, מוגן ובטוח יותר ממנו שיהיה לו לאן לחזור. מעביד פרטי שעושה חשבון כלכלי ועסקי מעדיף עובד עם פטור ממילואים ולא אחד שיעשה לו נפקדות מהעבודה – גם אם זה ציוני, ערכי וצודק.

במערכת הביטחון צריך אפוא לשנות את הדיסקט: לקדם חוקים שיעניקו זכויות נרחבות ומקיפות לאנשי מילואים, שיקבלו ייצוג הולם בבית דין לעבודה במקרה של פיטורים, יזכו ליותר דמי אבטלה וכל מה שניתן להעניק להם כחומת מגן לזכויות ולצרכים שלהם ושל בני משפחתם. לתת למילואימניקים נקודות זכות בקבלה ללימודים להשכלה גבוהה כחלק מחישוב תנאי הקבלה, להעניק מלגות לשכר לימוד, להקל במס הכנסה ואפילו לפטור אותם ממנו בהתאמה לסך הימים ששרתו. למנוע פגיעה בסטודנטים ששירתו במילואים ואולי אולי גם לחשוב על דרך תגמולו של מעביד שהעובד שלו יצא למילואים והוא מפסיד לא רק עובד אלא גם כסף וכך לגרום למעביד לרצות להעסיק עובדים שמשרתים במילואים.

חייבים ליישר את קו הכדאיות שבין נסיעת עסקים לחו''ל ליציאה לשרות מילואים במדי ב' עם שק שינה, קיטבג ומנות קרב. צריך לחנך את הדור הצעיר להעריך את המשרתים בצה"ל ובמילואים, לצרף מילואימניקים לגיבושי נוער לקראת צבא, לדבר על הזכות שבשרות מילואים ולהציב מחדש את הערכים של שלום וביטחון בראש סולם העדיפויות.

היום מכים על חטאי העבר ומחלקים מחדש את עוגת התקציב הצה"לי וחוזרים למקורות: שרות מילואים מוגבר, אימונים ותרגולים. בין לבין חשוב לזכור כי אף כשלחמו עם סוסים בימי הביניים דאגו לאמן אותם, להאכיל אותם טוב ובעיקר להעניק להם אהבה וכבוד, על אחת כמה וכמה כשמדובר באנשים שהם חלק ממערך צה"ל, בעיקר בימים הקשים שלו.