משה קצב, אתה אפס מאופס

מזל טוב לנשיא קצב. אחרי שהיית המתמודד שהגיע אחרון בבחירות על ראשות הליכוד ב-1993, בהן ניצח בנימין נתניהו, למדת משהו מאותו מנצח. כינסת מסיבת עיתונאים ודיברת מעל ראשיהם למצלמות. חמסת לעצמך את הפריים-טיים בשלושת ערוצי הטלוויזיה, במשך שעה שלמה, מבלי שענית ולו על שאלה אחת. כשהעז עיתונאי להכנס לדבריך, הפכת את המשכן לזירת היאבקות ואת עצמך למתגושש הראשון בתפקיד ציבורי אחרי ג'סי ונטורה האמריקאי.

איך אתה מעז עתה לתבוע את עלבונך רב-השנים, מאלה שפקפקו בהתאמתך לתפקיד הנשיאות? הרי בעצם העובדה שפוליטיקאי כל-כך בינוני כמוך הגיע למשרת נשיא המדינה, אחד שהפוליטיקה נטו היא מקצועו ולראשו נקשרו כתרים כמו "אחד משיאני המינויים הפוליטיים המפוקפקים" בליכוד, היא אכן, לכשעצמה, עלבון למדינה אותה אתה מתיימר לשרת.

משה קצב, אין לי שום דרך עדינה להגיד את זה מבלי להיאשם בהעלבת איש ציבור בתפקיד: אתה אפס מאופס, מעולם לא היית ראוי להיות שר בממשלה, לא כל שכן נשיא המדינה. במחי שבע שנים הפכת את הדבר הכי קרוב שיש לנו למונארכיה, למוסד שלעומתו סיפורי הבגידות של בית המלוכה הבריטי הם סיפור של מרים ילן-שטקליס.

אנו צריכים להצטער על העובדה שנאלצנו לראות אותך מתמודד עם ההאשמות כלפיך מתוך בית הנשיא, ובכך מנצל את המעמד – גם אם אתה מוותר על חסינותך – באופן הבזוי ביותר שישנו. עם דיווחים על שימוש במשפחת הפשע אברג'יל, ומצד שני – ספינים מדהימים בנבזותם שקושרים את המתלוננת הראשית כלפיך בזנות. איפה הבושה?

הזכות היחידה שרשמת לעצמך מתקופת נשיאותך היא העמימות, השתיקה הפסבדו-ממלכתית, שעמדה בניגודיות לפה הגדול של קודמך עזר ויצמן, ובכך חשבת שקנית את עולמך. אתה נאשם באונס, וגם אם יש להבה של גפרור בלבד מאחורי ענן העשן הכבד שבאישומים כלפיך, עליך להתפטר. לא נבצרות, לא השעיה, התפטרות. בדרך החוצה מבית הנשיא, חסוך לנו את השתלחויותיך, את השצף המדומה שלך ואת הספינים בגרוש. לך, ואל תחזור.