הוא היה עלי ג'י, איש הגנגסטה ראפ הלבן, ברונו עיתונאי האופנה האוסטרי ובוראט, השליח היעיל ביותר של קזחסטן והנביא המודרני של הפוטסיום, אבל רק לעיתים רחוקות הוא מסכים להסיר את המסכות והשפמים ולהתראיין כסשה בארון כהן.
בדרך כלל, הוא אומר, זו חוויה מפחידה בעבורו. יכול להיות שהלגיטמציה שמעניק פרס כמו גלובוס הזהב עזרה לו להיות יותר נינוח והוא התראיין לרשת הרדיו הציבורית של ארה"ב NPR, ול"רולינג סטון".
העיתונאים שראיינו אותו גילו חיית מחמד בריטית של ממש: מנומס מאוד, צנוע, ומדבר במבטא לונדוני אופייני למשכילים בוגרי קיימברידג', שם הוא למד היסטוריה וכתב דיסרטציה על תפקיד היהודים בתנועה לזכויות האזרח בארה"ב (!) לפי הרולינג סטון, אם בתכם הייתה מביאה אותו הביתה, הייתם מוציאים את ערכת התה היוקרתית ביותר שלכם כדי לחגוג.
"מבקר בבית הכנסת פעמיים בשנה"
זה עוד נדבך באישיות המורכבת של כהן, שמספר: "אני גאה בזהות היהודית שלי, ויש מנהגים שאני מקיים". הוא מספר על היותו נכדה של היהודיה האחרונה שלמדה בלט בגרמניה הנאצית. סבתו ברחה משם לישראל ב-1936. הוא לא מגדיר עצמו כדתי, אבל מנסה לשמור על כשרות ומבקר בבית הכנסת פעמיים בשנה. למעשה, ההזדמנות הראשונה שלו להופיע על במה הייתה בבר המצווה שלו עצמו, יחד עם קבוצת הברייקדנס שלו, איתה נהג להתאמן על שטיח לינוליאום בקובנט גארדן. באותו זמן התאהב בפיטר סלרס ובמונטי פיית'ונס והחליט להיות קומיקאי.
אז איך יתכן שהדרומים בארה"ב קנו בקלות רבה כל כך מיהודי אנגלי אינטלקטואל את דמות העיתונאי הקזחי האנטישמי וההומופוב? כהן הרבגוני אומר שגם שם אהבו את הנימוס הבריטי, שגרם לרדנקס לרצות לשוחח איתו שעות בגאווה על המורשת האמריקאית.