המירוץ אחר הפצצה

אחת הסיבות שבגללן ער העולם ומוטרד מהסכסוך המתמשך בקשמיר, היא העובדה ששתי המדינות המעורבות בו הן בעלות יכולת גרעינית, ושכנתן הגדולה והמשמעותית – סין – היא מעצמה גרעינית.

בעקבות הפלישה הסינית ב-1962, בה הובסו הכוחות ההודיים, החלה ניו דלהי בשיקום צבאה ובהפיכתו למודרני. בתוכנית השיקום ההודית נכלל פרק המוקדש למחקר גרעיני. סין, בתגובה, בחנה ב-1964, לראשונה, נשק אטומי ופוצצה מתקן גרעיני. בכך, לדעת רבים, נתנה בייג'ינג את האות לתחילתו של מירוץ החימוש בדרום אסיה. הפעולות הסיניות אך דחקו בהודו, שחשדה בכוונותיה של סין, לחמש את זרועות הביטחון בנשק גרעיני.

ב-1972 החליטה פקיסטן להצטרף אף היא למועדון הגרעין, בעקבות תבוסתה להודו במלחמה ב-1971, והחלה לגבש תוכנית חימוש גרעיני חשאית. הודו, שצברה עד אז ניסיון בתחום, היתה הראשונה לבצע ניסוי גרעיני. בשנת 1974 ביצעה ניו דלהי את ניסוי הטילים הראשון, שהיכה את איסלמבאד בתדהמה. ממשלת פקיסטן פנתה לבייג'ינג, וזו סייעה לה והביאה להתקדמות משמעותית בטכנולוגיית הגרעין של פקיסטן. בנוסף, לפי דיווחים במערב, גיבשה סין עבור פקיסטן תוכנית לפצצה גרעינית ב-1983, והעבירה לה אורניום מועשר לשני כלי נשק תרמו-גרעינים. בשנת 1988 ביצעה הודו ניסוי נוסף בטילים, הפעם עם ראש נפץ גרעיני עם טווח גדול מספיק כדי לפגוע בפקיסטן.

השנים שלאחר מכן התאפיינו בשקט מתוח, כשבשתי המדינות הולכים ונצברים ידע, טכנולוגיה וכלי נשק גרעיניים. ב-1996 נקראו שתי המדינות לחתום על האמנה להגבלת נשק גרעיני, אך לא הגיעו להסכמה. במאי 1998 הדהימה הודו את העולם בסדרה של ניסויים גרעיניים. שבועות ספורים לאחר מכן השיבה פקיסטן בניסוי גרעיני משלה. בעקבות זאת פירסמה מועצת הביטחון של האו"ם בדיון מיוחד את החלטה מס' 1272, הדורשת משתי המדינות להימנע מניסויים גרעיניים; להפגין איפוק; לחדש את הדיאלוג ביניהן על כל הנושאים שבמחלוקת; להפסיק לאלתר את תוכניות פיתוח הנשק; ולהצטרף לאמנה להגבלת נשק גרעיני.