למתבונן מן הצד קשה להבין כיצד הפך חבל ארץ כקשמיר לסלע המחלוקת העיקרי המעיב על יחסיהן של שתי מדינות ריבוניות, מהיום בו זכו בעצמאותן. קשמיר, חבל ארץ המשתרע על פני 222,800 קמ"ר - פי 11 משטח ישראל - נחשב לאחד המקומות היפים בעולם, ועל אף שבגינו הגדיר הנשיא קלינטון את דרום אסיה כ"מקום המסוכן בעולם", רבים הם התיירים המוכנים לשים נפשם בכפם ולבקר בו. התיירים לא נרתעים גם מתנאי מזג האוויר הקשים בחבל, הנמצא בסמוך להרי ההימלאיה ולרמה הטיבטית, ושגורמים ליותר קורבנות מאשר המלחמות וההתנגשויות.
שורשי הסכסוך בחבל קשמיר נטועים כבר בשנת 1947, אז העניקה בריטניה עצמאות להודו. כמו כן הוחלט לחלק את "הודו ההיסטורית" לפי דתות - הודו להינדים, ופקיסטן, שהיוותה חלק בלתי נפרד מהודו - למוסלמים. אולם, תכנית זו פסחה על קשמיר, ומעמדו הסופי של חבל הארץ לא נקבע. שתי המדינות טענו לריבונות על חבל הארץ, ששליטו הודיע כי ישמור על עצמאותו. בעקבות איומי פלישה מצד פקיסטן, מעביר המהרג'ה של קשמיר, הארי סינג, את השליטה על החבל להודו, תמורת סיוע צבאי והבטחה לקיים משאל עם על עתיד החבל.
מייד לאחר מכן פרצה המלחמה הראשונה, שנמשכה עד סוף שנת 1948. ב-1965 הפך סכסוך גבול שולי למלחמה השניה על השליטה בחבל. קודם לכן, ב-1959 הוסיפה סין שמן למדורה כשפלשה לחלק הצפון מזרחי של מדינת קשמיר ההודית, אם כי חלק זה אינו נחשב חלק מחבל קשמיר עליו נאבקות הודו ופקיסטן. הפלישה התבצעה בעקבות מנוסתו של הדלאי למה להודו, לאחר כיבוש טיבט בידי סין. ב-1962 נערכו קרבות נוספים בין הודו לסין באזור. ב-1963 הגיעה סין להסדר גבול באיזור עם פקיסטן.
ב-1972 נחתם "הסכם שימלה", המחלק את החבל ביחס של 2:1 לטובת הודו - הדרום והמזרח, כתשעה מיליון תושבים, נשארו בידי הודו, במסגרת מדינת ג'אמו וקשמיר; החלקים הצפוניים והמערביים, עם כשלושה מיליון תושבים, נמסרים לפקיסטן כ"קשמיר החופשית". הגבולות נשמרים עד היום, למעט שינויים מזעריים.
המורדים מצטרפים למאבק
מ-1989 נערכת הלחימה בתוך החבל בין מורדים קשמירים, התומכים בסיפוח החבל לפקיסטן, לצבא הודו. עד כה, ביותר מעשר שנות טרור, נהרגו כ-30 אלף בני אדם, לפי הפרסומים הרשמיים של ממשלת הודו, וכ-60 אלף לפי אומדנים של ארגוני זכויות אדם.
עד היום מבוצרים הצדדים בעמדותיהם: פקיסטן טוענת כי יש להעביר אליה את השליטה גם בחלק ההודי של קשמיר, כיוון שרוב תושביו (כ-60 אחוזים) מוסלמים. בנוסף מנופפת ממשלת איסלמבאד בהחלטת האו"ם, שקבעה כי יש לאפשר לתושבי החבל להכריע על גורלם במשאל עם.
בניו דלהי, מנגד, מציגים את הסכם שימלה משנת 1972, שקבע כי הפתרון לשאלת הריבונות על החבל יימצא בשיחות גישור בין שתי המדינות. ממשלת הודו מציינת כי המהראג'ה הארי סינג חתם בשם תושבי קשמיר על מסמך הצטרפות להודו בשנת 1947, ומסרבת לתביעות פקיסטן לבנאם את הסכסוך.
יומן אירועים
1947 - לונדון מעניקה ריבונות להודו ופקיסטן. המהראג'ה של קשמיר, הארי סינג, מחליט לשמור על עצמאות החבל.
48-1947- המהרג'ה מעביר את השליטה להודו - מלחמת הודו-פקיסטן פורצת.
1949 - נקבעים קווי הפסקת אש; כוח משקיפים בינלאומי של האו"ם מתחיל באכיפת הגבולות שנקבעו. הכוחות נמצאים במקום עד היום.
1959 - צבא סין פולש לחלק הצפוני-מזרחי של מדינת קשמיר ההודית.
1962 קרבות נוספים בין סין להודו באיזור.
1963 הסכם גבול בין פקיסטן לסין.
1965 מלחמה נוספת בין הודו לפקיסטן על השליטה בקשמיר.
1972 הסכם שימלה
1989 קבוצות מורדים עצמאיות מקשמיר מצטרפות למאבקי השליטה בחבל.
2001-1998 ניו דלהי ואיסלאמבאד מקיימות ועידות פסגה בניסיון להפיג את המתיחות ולפתור את בעיית קשמיר. ועידות הפסגה, שהאחרונה שבהן כונסה בקיץ 2001, נכשלות בזו אחר זו.