מחשבה חופשית? תחרות חופשית

רבים בציבור מביטים בקרב שניטש על עתיד המכללות בישראל ושואלים עצמם מי נגד מי. כתבות מטעם, נתונים מסולפים וקילוגרמים של דיסאינפורמציה יכולים לגרום בלבול אפילו לצרכן האקטואליה המיומן ביותר. בדומה לכל עימות בישראל – גם כאן – רב הנסתר על הנגלה ולציבור אין כלים אמיתיים לשפוט מה טוב ומה רע, איזו גישה מתאימה וכיצד תשפיע התוצאה על עתיד ההשכלה הגבוהה בטווח הקצר והארוך.

פעילות המכללות הפרטיות בישראל הפכה בשנים האחרונות לצנינים בעיני ראשי המכללות המתוקצבות. אלו רואים בעיניים כלות כיצד משפרות המכללות הפרטיות את מעמדן האקדמי ונעזרות בשכר הלימוד הגבוה של הסטודנטים כדי לגייס את מיטב המרצים. ראוי להתעכב על הנקודה האחרונה - מספר תקנים קטן, שכר נמוך לסגל וקידום איטי הפכו את המכללות הפרטיות למקומות עבודה אטרקטיביים ביותר עבור מרצים צעירים. האוניברסיטאות והמכללות המתוקצבות מתקשות להתחרות בתנאים שמציעות המכללות הפרטיות וזהו אינו התחום היחיד בו התחרות מוכרעת לטובת המגזר האקדמי הפרטי.

האימא היהודית רוצה שהילד יהיה אקדמאי. זו אינה תחילתה של בדיחה שחוקה אלא המציאות בשטח. הישראלים רוצים ללמוד ומוכנים לשלם הרבה כסף תמורת השכלה גבוהה איכותית שתבטיח את עתידם בשוק העבודה בעתיד. ההיצע באוניברסיטאות ובמכללות המתוקצבות אינו מספק את הביקוש בקרב צעירי ישראל. מתברר כי המחיר הגבוה יחסית של הלימודים במכללות הפרטיות אינו מרתיע ושיש רבים המוכנים להשקיע מאמץ לא מבוטל בעתידו של הילד. עובדה היא שהמכללות הפרטיות משגשגות, מגיעות להישגים אקדמיים לא מבוטלים והופכות לכר גידול יוקרתי.

השאלה היא מדוע שרת החינוך מסרבת לאפשר תחרות חופשית בזירה האקדמית בישראל? מדוע יולי תמיר אינה מאפשרת למכללות – פרטיות ומתוקצבות – להתחרות על לבו של הסטודנט ולהציע לו כמה שיותר בכדי שיבחר ללמוד בתחומן? איך מצליח משרד החינוך להסביר – בשנת 2006 – מדיניות שבה מבקשים לקשור יד אחת של המכללות הפרטיות כדי לעזור למכללות שמתוקצבות גם כך מכספי משלם המיסים?

הקרב שלפנינו אינו אקדמי או קשור בענייני חינוך. זהו קרב על הדרך בה בוחרת הממשלה לדכא תחרות חופשית בתחום מכריע לעתידה של מדינת ישראל. נכון, על המדינה לנהל פיקוח נוקשה ובלתי מתפשר על רמת הלימודים בכל מוסד אקדמי בישראל. יש לאכוף כל תקנה וסעיף על כל מוסד המציע תארים אקדמיים. אך יש להפריד בין בקרה אקדמית ובין הצבת מכשולים בירוקרטים בפני גורמים (אפילו אם הם עסקיים "רחמנא ליצלן") המעוניינים להפעיל מוסדות אקדמיים פרטיים שמציעים חינוך גבוה מעולה במחיר כספי יקר.

מבט אל הדוד סם יאפשר להבין כי אין סתירה בין אוניברסיטאות מתוקצבות בידי הציבור ובין מכללות פרטיות. שני הצדדים יכולים לפעול בצוותא ולתת מענה לקהלים שונים בעלי יכולות כספיות ודישות אקדמאיות שונות. בארה"ב הפכו המכללות הפרטיות לכוח אקדמי מוביל מבלי שפגעו בהיקף ההשכלה הגבוהה הממומנת (חלקית) בידי משלם המיסים. טוב תעשה שרת החינוך לו תתמקד בפיקוח אקדמי נוקב ויסודי על מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל, ותעודד את התחרות לטובת הסטודנט במקום לפגוע בחופש לבחור. על הממשלה להמשיך ולתקצב מחקר באוניברסיטאות, לקדם השכלה גבוהה בפריפריה באמצעות מכללות אזוריות שחלקן - דוגמת מכללת ספיר בנגב - עושות עבודת קודש בתנאים קשים ולרומם את מעמד האקדמיה. רק תחרות הוגנת ועידוד מצוינות יצילו את ההשכלה הגבוהה מחזרה מסוכנת לשוק סגור בו המדינה מחליטה מה ילמדו האזרחים.