תקשיבו לסמולנית

מאז שיחרורה של טלי פחימה, היא החלה ברומן עם הציבור והתקשורת, שמשדכת בין שני הצדדים שכל כך צמאים לאהבה. לפחימה יש הרבה מה לומר, והציבור, לפחות הסמולנים המנייאקים יפי הנפש, מרגישים שאולי סוף סוף יש להם את מי להעריץ בלב שלם (או לפחות מרגישים שזה בסדר לרצות להזדיין עם ערבי).

אבל ברצינות, טלי פחימה מייצגת עבור חלק מהציבור את הקול השפוי והעשייה המבורכת שמעטים מעזים להוציא לפועל. פחימה עשתה את מה שכולנו רק מדברים עליו בבתי קפה. היא מנמקת את פועלה בבהירות ובכנות כזו שקשה שלא להאמין לה. אפשר להתווכח על הגישה, הדרך והאמונה, אבל האותנטיות שלה בלתי ניתנת לערעור וזה יוצא דופן היום, בפוליטיקה ובכלל.

פחימה הגיחה לתודעה פתאום. היא לא החלה את דרכה בקריירה צבאית ולא ברשימה של שום מפלגה. היא כוכב אחד לבד, שהעז. בשילוב עם האמירה הברורה, שרבים יחלו וקיוו לה, שם אותה בראש רשימת האנשים שקל לאהוב. אז היא בחוץ עכשיו, והיא לא מפסיקה לצאת. דמותה ומילותיה נראות בכל מקום שרק מבקש ממנה, אם זה גופי התקשורת, ואם זה מפגש שמאל רדיקלי בדירה קטנה ביפו.

אם מתנגדיה ישאירו בצד מונחים של יהודים/ערבים/אנחנו/הם, הם ישמעו ממנה אמירות על אהבת אדם באשר הוא, חמלה וראייה רחבה של הומניות. תומכיה ישמעו את מה שמצופה מדמות שפועלת לשם מטרה נעלה, ללא סתירות, ללא סטיות מהדרך והכי חשוב – ללא חרטות. בזה היא טוטלית. אבל בין השורות נדמה שהטוטליות הזאת היא עקב האכילס שלה, הסיבה שבגללה היא מעוררת אנטגוניזם.

חוסר הרצון שלה להתעסק בחייה האישיים מעלה את השאלה אם בכלל יש לה כאלה. הקדשת העצמי למען הכלל, אמירות כמו "כרגע אני אצל חברים ביפו, בקרוב אשכור דירה. אין לי צרכים אישיים", הופכות אותה ליוצאת דופן קיצונית (ולא בדעותיה). האם בשביל לפעול על פי המוסר האנושי-חברתי, יש לבטל את העצמי? והאם לא משתלם, למען המטרה, להשתמש ביכולת הביטוי כדי לרדת מהר הקדושה וליצור שיח, גם עם אנשי ימין?

שיח שכזה לא יוכל להתחיל מהמקום בו היא נמצאת עכשיו. אין צורך חלילה למתן דעות או להשתמש בפופוליזם זול, כפי שרוב פעילי הציבור עושים. אבל יש צורך בסבלנות הסברתית, ביציאה רכה החוצה. קשה לתמוך בדמות שמקריבה עצמה לחלוטין. כדי לעמוד בלב שלם מאחורי דמות ציבורית, היא צריכה להיות עגולה ואנושית. היא בהחלט לא צריכה להראות בחיק משפחה חייכנית עם כלב על הברכיים, ולא צריכה להצטלם כשהיא מנשקת ילד עני, או חולה סרטן שביתו נפגע מקסאם. אבל היא צריכה להיות אנושית ברמה האישית. כדי ליצור הזדהות ולזכות באהדה אמיתית ושלמה, כזאת שמעוררת השראה ואמונה שניתן לשנות דברים, צריך להיות שקוף ולהראות את כל הצדדים (בהנחה שהם קיימים).

בראייה אוטופית, גם מי שכל כך שנויה במחלוקת, יכולה לחדור ללב המתנגדים לה ולאישיותה. ואם לא לשנות את דעתם, לפחות להפוך את דעתה ללגיטימית על ידי כך שלא תיצור אנטגוניזם. אם טלי פחימה תוכל לתת לעצמה להראות גם את הבן אדם שהיא ולא רק לתת מעצמה בטוטליות, אולי היא תוכל להעלות את רף השיח בנוגע להצדקה של חיסולים ממוקדים וחיי יום יום של פליטים. האישה המדהימה הזאת הגיעה למקום שבו היא יכולה לשנות באמת, ובעזרת שקיפות אמיתית (ובעזרת אללה והשם) זה יכול לעבוד.