קאדורה פארס היה מופתע כאשר שמע שאתר חדשות ישראלי מעוניין לפרסם כתבה על 'מועדון האסיר הפלסטיני', הארגון בראשו הוא עומד. לדבריו, "בדרך-כלל החברה הישראלית מתייחסת לאסירים הפלסטינים כמפלצות, ולא מתעניינת בהם ובמצבם".
פארס מדבר מניסיון אישי. במשך 14 שנים, בין 1980 ל-1994, הוא ישב בכלא הישראלי באשמת פעילות בפתח. "באותן שנים היו בבתי-הסוהר מקרים קשים של אלימות, התעללות, חוסר טיפול רפואי. היו כמה עיתונאים אמיצים שדאגו לדווח על זה, אבל רוב התקשורת הישראלית הייתה אדישה לחלוטין לנושא".
במהלך השנים הארוכות בכלא, פארס הפך מאסיר צעיר ומבולבל, למנהיג בולט של אלפי האסירים הפלסטינים הכלואים בישראל. בשנת 1993, כאשר הוקם 'מועדון האסיר הפלסטיני', פארס נבחר ברוב מוחץ לעמוד בראשו של הארגון. שנה לאחר-מכן הוא שוחרר מהכלא, והמשיך להנהיג את הארגון ממשרדיו שברמאללה.
"מועדון האסיר הפלסטיני הוא ארגון עצמאי, לא ממשלתי, בו חברים 1,600 אסירים לשעבר, אנשים שישבו לפחות שנה בבית-כלא ישראלי. מטרת המועדון היא לסייע לאלפי האסירים הפלסטינים שעדיין כלואים בישראל. אנו פועלים במגוון דרכים, החל מהגשת סיוע משפטי, דרך פעילות פוליטית למען שחרור האסירים ועד לתמיכה במשפחותיהם".
רוב חברי המועדון, אומר פארס, הם אנשי פתח, אבל המועדון מסייע גם לאסירים מזרמים אחרים. "כאשר באה אלינו משפחה של אסיר ומבקשת סיוע משפטי או פוליטי, אנחנו לא שואלים אם הם תומכי פתח, חמאס, ג'יהאד או כל ארגון אחר. לכן הארגון שלנו נחשב בציבור הפלסטיני לנציגות הרצינית והאחראית ביותר של האסירים. אנחנו פועלים למען כולם, ללא אפליה".
החמאס, טוען פארס, מנסה 'לגנוב' את הקרדיט על הדאגה לאסירים. "בשנות התשעים המאוחרות הם הקימו ארגון שניסה להתחרות ב'מועדון האסיר', אבל הם נכשלו בכך. הציבור שמר לנו אמונים. זה חלק מהמנטאליות הקבועה של חמאס, שמנסה לפלג את החברה הפלסטינית. בנושא האסירים, למרבה הצער, הם זוכים לסיוע מישראל".
האסירים חשובים לנו כמו ששליט חשוב לכם
המדיניות הישראלית בנושא שחרור האסירים, אומר פארס, מחלישה את אבו-מאזן ומחזקת את החמאס. "ישראל חוזרת על אותה טעות פעם אחר פעם. בשנות התשעים, ערפאת התחנן שישראל תשחרר לידיו את השיח' יאסין. ישראל סירבה. בסופו של דבר יאסין שוחרר אחרי ניסיון ההתנקשות בח'אלד משעל והקרדיט הלך לא לערפאת ולפתח, אלא למשעל ולחמאס".
"אותו הדבר נכון לגבי גלעד שליט. לפני שנה וחצי, כשאבו-מאזן ביקש לשחרר אסירים, צחקתם עליו. אם הייתם מסכימים, זה היה עוזר לו להתמודד עם חמאס. אבל אתם התעקשתם. ישראל תמיד עקשנית מאוד כלפי מנהיגים מתונים כמו אבו-מאזן וסניורה. עד שחמאס או נסראללה חוטפים לכם חיילים, ואז כבר מאוחר מדי".
הבעיה העיקרית, אומר פארס, היא שהישראלים מזלזלים בחשיבות שהפלסטינים מייחסים לנושא האסירים. "החברה הישראלית היא גזענית, ולכן אנשים לא מבינים שהאסירים הפלסטינים חשובים לנו בדיוק כמו שגלעד שליט ורון ארד חשובים לכם. הרבה ישראלים הרי משוכנעים שהפלסטינים הם בכלל לא בני-אדם, אז איך תסביר להם שלשני העמים אכפת מהשבויים שלהם?".
פארס חש מתוסכל מההתנהלות הישראלית. "ישראל הורגת את מחנה השלום הפלסטיני. הציבור הפלסטיני מרגיש שדרך השלום לא השיגה כלום לא שחרור אסירים, לא נסיגה, לא פירוק התנחלויות. דרך ההתנגדות, לעומת-זאת, הביאה לשחרור אסירים ולנסיגה מעזה, אז כנראה שהיא יותר משתלמת. כמובן שזה לא נכון, אבל קשה להסביר זאת לאנשים כאשר ישראל מתנהגת באטימות והתנשאות".
אבל לא כל הישראלים, מדגיש פארס, הם שחצנים ואטומים. "התרשמתי מהוריו של החייל החטוף גלעד שליט. הם אנשים טובים וחכמים. אני מזדהה איתם באופן שהמנהיגים הישראלים, שטובים רק בדיבורים, לעולם לא יבינו. אולמרט וחלוץ לא מבינים איך גלעד שליט מרגיש כל בוקר. הם לא מבינים יודעים מה אמא שלו חושבת בשתים-עשרה בלילה. אני מבין. הלוואי שאף אמא לא תרגיש ככה יותר. שכולם יחזרו הביתה".