עמי אילון עדיין לא יודע זאת, אבל הוא איש בר מזל. לפי סקר מאתמול, מי שהיה המועמד המוביל לראשות העבודה מפגר כעת אחרי אהוד ברק, שהצטרף רשמית למירוץ רק בימים האחרונים. שנים ספורות לאחר כהונת בלהות, שהובילה את המדינה לאינתיפאדה השניה ולאחת התקופות הקשות בתולדותיה, הצליח מפרק השעונים והממשלות לכבוש את לבם הקשיש של חברי מפלגת העבודה במחי מכתב אחד, שכלל התנצלות רפה על שגיאות העבר.
סביר להניח שאילון חש תסכול גדול ביממה האחרונה: בניגוד לגנרל הישראלי הטיפוסי, הוא בנה את כוחו הפוליטי בהדרגה. ראש השב"כ לשעבר לא רץ לפוליטיקה מיד עם פרישתו מהשירות, אלא עסק ביוזמות חוץ פרלמנטריות (המפקד הלאומי), ורק אז הצטרף לעבודה, לפני שנזרק אל מחוץ לרשימת השרים בשל היעדר ותק, לא עקב חוסר כישורים. בחודשים האחרונים הוא עוסק בעבודת שטח מעמיקה, ופוקד חברים למפלגה. ופתאום, ברק מגיע משום מקום, אחרי שנים שבהן "עשה לביתו" (החדש, יש לציין), ועוקף אותו בסיבוב. סביר להניח שמעתה ואילך הפער רק יילך ויגדל, שהרי מתפקדי העבודה ייחשפו לאישיותו הכריזמטית של ברק, לדיבורו השוטף ולרקורד המפואר שלו בלשכת ראש הממשלה. לך תתמודד מול זה - שלא לדבר על כך שברק גם הוריד את הפלולה!
אלא שעל אילון לזכור כי הוא ניצל מכניסה מדעת לתוך הגיהנום המכונה "ראשות מפלגת העבודה". אמת, מדינת ישראל עשויה לצאת נשכרת אם אילון, שנמנה ככל הנראה על הזן המכונה "אנשים טובים", יכהן בתפקיד הנהגה. השאלה היא מה אילון ירוויח. זה ייראה בערך כך: תחילה, הוא ייתקל בחברי מפלגתו, שמספר המתמודדים על הנהגתה עומד ביחס הפוך למספר המנדטים שלה. אמת, מועדון החתירה המונה את שמעון פרס, דליה איציק וחיים רמון נטש ל"קדימה". אולם, גם כעת מורכבת סיעת העבודה מאנשים שמתמחים בלכלוך תמידי על מנהיגם ובפלירטוט אינטנסיבי עם מנהיג המפלגה היריבה, בעיקר משום שאינם מאמינים כי מפלגתם העלובה (הם הרי מכירים אותה טוב מכולם) מחזיקה בסיכויים כלשהם לנצח בבחירות. אחרי הכל, עליהם להשתחל איכשהו לעמדת הנהגה (עם יד על הלב: לו הייתם במימדים של פואד, הייתם מתפשרים על פחות מרכב שרד, עדיף כזה של שר?).
במקביל, ייאלץ אילון להתחכך ב"עם". אין מדובר דווקא במתנגדיו מימין, המתנחלים, שעימם כבר קיים הידברות בעבר, כי אם במייצגים האולטימטיביים של האזרח הישראלי הממוצע לפי מנהלי קמפיין - בעלי באסטות בשוק. אחרי יום של צ'פחות וכאפות, ייתכן שאילון יקלל את היום בו החליט להתמודד (אמנון ליפקין שחק, כזכור, גמר את הקריירה בעקבות היתקלות בבאסטיונר בשם אבי לוי). אם יצלח את השווקים, ייתקל אילון בציבור קשה לא פחות, הפרשנים הפוליטיים. אלו ישלפו עד מהרה את הקלישאות החבוטות, יכריזו כי הוא "לא ממריא", ידברו על "קרע בינו לבין יועציו" ויספרו כי "גורמים המקורבים ליורם מרציאנו הביעו זעם על כך שאינם שותפים לקמפיין". במידה שיעבור בהצלחה גם את המשוכות הללו, וייבחר במפתיע לראשות הממשלה, ייאלץ אילון לגנוז עד מהרה את חזונו המדיני-חברתי לטובת שיקולים קואליציוניים. המציאות תעשה את שאר העבודה: הפלסטינים, המחאה הכתומה, המצב הכלכלי, האיום האירני, פרשיות השחיתות הבאות. כך שאת סיכוייו של אילון להיות ראש ממשלה מוצלח ניתן לאמוד ב-0.03 אחוזים לערך, ללא כל סטיית תקן. סביר להניח שיסיים את הקריירה מרוט, מריר וללא כל הערכה מצד המדינה בעלת הזיכרון הקצר שלה הקדיש את חייו.
לפיכך, המהלך הנכון ביותר מבחינת אילון יהיה לפרוש מהמירוץ. גופו של המנצח הוודאי בבחירות הפנימיות, ברק, מכוסה כבר מזמן בזפת ונוצות. הוא כבר לגם מכוס התרעלה של ההנהגה, וברצונו לשתות ממנה עוד. ברק עונה על כל הקריטריונים: הוא ביטחוניסט, ימני בדעותיו (העבודה, מפלגת ה"שמאל", יושבת כבר שנים ארוכות בממשלות "אחדות" שמיישמות מדיניות מדינית וכלכלית ביריונית) ובעיקר מחבב יותר את אולמרט מאת אופיר פינס. בבחירות הבאות, כשאילון לא בסביבה, תזכה ישראל ככל הנראה בקרב איתנים על ראשות הממשלה בין שניים שכבר הוכיחו שאינם ראויים לתפקיד, ברק ובנימין נתניהו. בניגוד לאילון, הם רק יכולים להרוויח. חבל שאנחנו יכולים רק להפסיד.
טעות חייו של עמי אילון
11.1.2007 / 12:17