משבר גיל ההתבגרות של נייט האפמן

נייט האפמן רוכס עכשיו שרוכים במחנה האימונים של אינדיאנה פייסרס ומאמין, באמת ובתמים, שהוא טוב מספיק או לפחות שווה את הכסף האמריקני שהוא מבקש. כדורסל הוא כדורסל, בין אם משחקים אותו ב"מולטן" הרשמי של פיב"א ובין אם ב"ספולדינג" של ה-NBA. אבל נייט האפמן לא חושב כך. האפמן רוצה להשתייך לעילית הכדורסל. הוא רוצה להיות חבר של כבוד במועדון השחקנים ש"עשו את זה", והכי חשוב - בתנאים שלו. זאת אומרת במינימום 2 מיליון ירוקים לשנה.

אבל האמת העצובה היא שהאפמן הוא שחקן תקוע. הוא שחקן תקוע לא מפני שהוא לא מספיק טוב. נייט האפמן ניצב בפרשת דרכים מסוכנת בקריירה שלו, ובינתיים, עושה את כל השגיאות האפשריות. אם תשאלו אותו, האפמן יגיד שהוא שילם את המס, שהוא הוכיח לעצמו ולסקאוטים שהוא שייך לליגה הטובה בעולם. אבל הוא טועה. הליגה הטובה בעולם הפכה לכזאת, מכיוון שפעלה קודם כל כעסק כלכלי, רק אחר כך כליגת כדורסל.

העסק הכלכלי הזה קבע לעצמו נוסחה פשוטה להישרדות: כוכבי העל ייהנו ממשכורות העתק המופקעות, כיוון שהם-הם המועדון. הם תשתית המרצ'נדייז, תשתית חלוקת זמן השידור בטלוויזיה הלאומית בארה"ב והם גם המטבע הקשה של השאיפות הספורטיביות של המועדון כולו. מתחת להם - והרחק בהרבה - נמצאים יתר המעמדות. מעמד הביניים ומעמד הפועלים השחורים - הקפצונים מה-CBA ומאירופה, שמוכנים לשחק בשכר מינימום, ומחכים להזדמנות שלהם לפרוץ ולגזור את הקופון. מארק ג'קסון מגולדן סטייט, ראג'ה בל מהסיקסרס הם שתי דוגמאות טובות. הם התחילו מהכי למטה שאפשר ועכשיו הם עוברים למעמד הבא, שחקני ליגה לגיטימיים עם זכאות לחוזה הוגן, בסביבות מה שהאפמן מבקש.

במעמד הפועלים נמצאים גם מארק ברייאנט, ג'רום קרסי ואולדן פוליניס, ותיקי NBA מוכחים, עם דלק במנוע לעוד עונה או שתיים מקסימום, שלא מוכנים לגרד כמה לירטות בליגה השניה באיטליה ומעדיפים את שכר המינימום באמריקה, תוך הגדלת זכויות הפנסיה שלהם מהליגה. אלה בוודאי אינם נופלים מהאפמן - נעלם גדול עבור אנשי המקצוע בליגה. פוטנציאל גדול, נכון, אבל אמריקה מלאה בפוטנציאלים, שמאמנים היום כדורסל בבתי ספר יסודיים. מפוצצת.


הליגה הקרה והעניינית הזאת שונאת הימורים. בהפוך על הפוך, היא מוכנה לשלם לזליקו רבראצה - שחקן מתאים פחות מהאפמן לכדורסל האתלטי והמהיר של ה NBA - את הכסף שהאפמן מבקש. היא מוכנה גם לבחור את פאו גסול, הספרדי המוכשר, גבוה מאוד בדראפט ולהשקיע בו מיליונים. אירופאים עכשיו הם הטרנד בכדורסל האמריקאי. זה קשור למוסר העבודה שלהם, לחכמת המשחק שלהם, ליסודות הטובים ולהעדר בעיות אגו. חוץ מזה, טרנד הוא אופנה, ואופנה מכניסה כסף. אין חוכמות.

באירופה שיחקו העונה שני שחקנים אמריקאים, שמקומם בכל סגל NBA צריך להיות מובטח - רשארד גריפית' ונייט האפמן. במקרה, שניהם יוצאי מכבי ת"א. גריפית' הוא סנטר מהדגם הישן, פיזי, כבד, עם משחק לואו פוסט מוגבל. אבל הוא גדול ומסוגל לשים גוף על שאק ועל מורנינג, לא פחות ממאט גייגר. אבל גריפית' לא מוכן להמר על הכסף שלו. היו לו כמה הצעות לבוא למחנות בשכר מינימום, אבל הוא דחה אותן בבוז. בטורקיה, באיטליה, ביוון, כל קבוצה שתרצה אותו תצטרך לרשום על השיק לפחות מיליון וחצי ירוקים, נקי ממס. לסכום הזה הוא היה מגיע אחרי שלוש עונות בשכר מינימום, לאחר מס, בארה"ב. וזה עוד לפני שהזכרנו את המעבר ממעמד של כוכב על לרול פלייר. גריפית' ויתר על התענוג.

אבל האפמן לא מוכן לוותר על החלום. הוא ויתר על 1.2 מיליון ממכבי, בהנחה שאם הם לא יחכו לו, תמיד תקפוץ עליו איזו ריאל מדריד בארנק פתוח. אבל העונה האירופאית מתקרבת לפתחה וכל הקבוצות הגדולות יסגרו בקרוב את הסגלים ואת התקציב. אין הרבה קבוצות באירופה שיהיו יכולות - גם אם ירצו - לשלם להאפמן את הכסף שהוא חושב, ובצדק, שמגיע לו.

בינתיים, באמריקה, לאף אחד לא ממש לוחץ לראות מה הצעד הבא של האפמן. קודם יש לסגור חוזים עם בחירות הדראפט, אחרי זה לגרד כמה שחקנים זולים ורעבים ממחנות האימונים ואז, בסוף ספטמבר, מתחילה ההכנה לליגה. האפמן? שני מיליון דולר לעונה? יש לי שני פרי אייג'נטס שלא נבחרו בדראפט שמוכנים לשחק במינימום. הם מפנים מקום בתקרת השכר לטריידים ולהחתמות פרי אייג'נטס גדולים בקיץ הבא. האפמן תקוע.

כשיוציא את 212 הסנטימטרים שלו מתחת לחושה, הוא יגלה שאין עליו קופצים, גם אם יש הרבה מילים טובות. אלא שהפעם, לא רק שייאלץ לדחות (אם לא להגיע להכרה שמוטב לוותר) את החלום, אלא גם לחפש אילו פירורים נשארו בשבילו באירופה. ככל שיתעשת ויחפש קבוצה באירופה, ישמור על ערכו. כל יום שעובר מכניס אותו לעמדת מיקוח חלשה מול בעלי הקבוצות באירופה, שגם הם יודעים משהו על משא ומתן. בקצב הזה נמצא אותו בסוף חוזר לליגה בצרפת תמורת הרבה פחות כסף ממה שתכנן לאסוף בסוף החודש, וגם עם הרבה פחות כבוד. וגרוע מכל - רחוק ממרכז העניינים. מחוץ למעגל, שוקע אט-אט באלמוניות. לפעמים, מסתבר, אירופה היא הדבר האמיתי, לפחות בכל הנוגע לכסף. זאת אומרת, אם אתה מחשיב את עצמך להיות מקצוען ולא בעל חלומות, שמתקשה להתגבר על משבר גיל ההתבגרות.