השכלה גבוהה ויקרה

זהו תרגיל קטן שלימד אותי סטודנט חיפאי: לפני 25 שנה סגל ההוראה בטכניון מנה 570 מרצים. כעבור 25 שנה מספר המרצים לא השתנה, הוא דווקא ירד מקצת, אבל מספר הסטודנטים עלה בכ- 70 אחוז. מי הפסיד? לסיכום התרגיל: כולם הפסידו - המרצים, הסטודנטים וכלל החברה.

ועוד תרגיל קטן: תקציב המדינה שאושר בשבוע שעבר בחגיגיות גדולה כל כך, כולל תוספת של 13 מיליון ש"ח להשלכה גובהה. האם הסכום הזה מהווה גידול בתקציב האוניברסיטאות? התשובה היא שלילית. כי על פי החוק מסגרת התקציב גדלה באחוז אחד מדי שנה. 13 מיליון ש"ח מהווים פחות מרבע אחוז. אילו תקציב ההשכלה הגבוהה היה גדל על פי חוק, הוא צריך היה לקבל תוספת של 60 מיליון ש"ח. ועוד לא דיברנו על הקיצוצים שבדרך...

אלה התרגילים שלמדתי מסטודנט בחיפה, אבל לאיש אין ספק: המשבר הגיע לאוניברסיטאות. קיצוצים, פיטורים, סגירת חוגים או צמצום פעילויות עומדים על סדר יומן של ההנהלות בכל האוניברסיטאות בישראל. וזאת במגמה הפוכה למספר הנרשמים. במילים אחרות: בשנים האחרונות מספר הנרשמים הולך וגדל בכל האוניברסיטאות ולכל התארים (גם לתואר שני ושלישי) ובמקביל מצטמצמים המשאבים העומדים לרשות המוסדות להשכלה גבוהה. כאמור, מעיון בהצעת התקציב שאישרה הכנסת עולה, כי בשנה הקרובה, האוניברסיטאות עומדות לאבד חלק מן המימון, והן עוד לא הצליחו להתאושש מהמכה שקיבלו לפני כשלוש שנים עם קיצוץ של כמיליארד שקל. מדיניות ממשלות שרון ואולמרט נותנת את אותותיה גם באוניברסיטאות.

הקיצוץ במשאבים המוקדשים להשכלה גבוהה הוא לא יותר מ"צעד משלים" ממדיניות רחבה יותר של פגיעה בשירותים הממלכתיים. אך מעבר לכך, קיימת מגמה נוספת: על פי האוצר (והממשלה) יש "לנרמל" את האוניברסיטאות. ועל פי תפיסת עולם זו, על האוניברסיטאות לעבור לידי כוחות השוק. אם כי קשה לעלות על הדעת איזה גורם עסקי מוכן לרכוש אוניברסיטה (או לקבל אותה במעט כסף, כפי שנעשה בכל ההפרטות). כך, ש"נרמול" האוניברסיטה לא בא לידי ביטוי בהפרטה מיידית, אלה בהפרטה זוחלת וב"התאמתה" לכוחות השוק. קרי, סגירת חוגים בהם לבעלי ההון אין עניין (מי צריך חוג לתיאטרון? או חוג לקולנוע?). זאת, על מנת לשמור על "ליבת העסקים" של האוניברסיטה. אלה חוגי הכלכלה, מנהל עסקים, ההנדסה וכד'. שלא יהיה ספק: מי שירצה ללמוד בחוגים אלה ישלם יותר, כי אלה "חוגים מבוקשים" - סחורה חמה.

כמו בשטחי החיים הנוספים בחברה ובכלכלה, ממשלות שרון ואולמרט רק הקצינו מגמה שהייתה קיימת מזה שנים רבות. כאמור, האוניברסיטאות לא הופרטו, אך הלימודים האוניברסיטאיים נעשים פרטיים יותר ויותר. זאת, על ידי הפיכת המוסדות להשכלה גבוהה של המדינה לעניים יותר ולצד אלה, הקמת מכללות ובהן ללמוד עולה הון רב או המשרתות בצורה אדוקה יותר את צרכיה האידיאולוגיים והפוליטיים של הממשלה (כגון המרכז הבינתחומי בהרצליה בבעלות משפחת רייכמן). צעד נוסף הוא קשירה קשרים עסקיים עם חברות רב-לאומיות לצורך קידום המחקר האקדמי. ומי לא יכול לעשות זאת? החוגים ה"הומניסטים" כגון היסטוריה, פילוסופיה או עבודה סוציאלית שדינם נחרץ. זהו הפתרון שמציעה הוועדה בראשות שר האוצר לשעבר, אברהם "בייגה שוחט (עוד פוליטיקאי "העושה לביתו") שטרם בהתכנסה אבל מסקנותיה כבר נכתבו על ידי השרה יולי תמיר: עוד הפרטות, שכר לימוד גבוה יותר ודיפרנציאלי ושבירת ההסכמים הקיבוציים של המרצים.

ומכיוון שהנהלות האוניברסיטאות "מבינות את המשבר הכלכלי עליו נקלענו" וגם בקרב מרצים ישנם כוחות לא מבוטלים המצדדים במדינות הממשלה (כגון בחוגים לכלכלה ובמנהל עסקים) אין מנוס מלגלגל את הקיצוצים לעבר הסטודנטים, העובדים והמרצים בתחילת דרכם. במקרים מסוימים, ההנהלות מנסות לקדם את שיטת ה"שנור" הידועה מזה עשרות שנים. מגייסים עוד ועוד כספים לעוד ועוד בניינים, מעבדות וקפטריות. זה לא תמיד פותר את סוגיית תזרים המזומנים ואף מכביד עליו. כי את הבניין החדש יש לתחזק, לשמר, לנקות, ובעוד כמה שנים אף לשפץ.

קל להבין מדוע הנהלות האוניברסיטאות וכל הגופים המנהלים את המוסדות להשכלה גבוהה משתפים פעולה עם מדיניות הפוגעת בהמשך קיומם של מוסדות אלה. האקדמיה הישראלית הייתה מאז ומעולה ל"עתודה האקדמית" של בעלי ההון על תכניותיהם הכלכליות הכושלות והרפתקאותיהם הצבאיות. פחות מובנת היא השתיקה של הסטודנטים, העובדים ואותם המרצים שלצד עיסוקם האקדמי אינם חברים במועצות מנהלים של חברה זו או אחרת, או אינם בוגרי המערכת הביטחונית הענפה. יתכן ואין למצוא את תשובה לשאלה בתוך כתלי האוניברסיטה. אולי התשובה נעוצה בכך שלא קיים מענה עממי הולם למדיניות הימנית-קיצונית בכלכלה, בחברה ובהמשך הכיבוש. אבל לצד מה שנראה כחוסר אכפתיות או חוסר נכונות להיאבק על דברים אלמנטאריים (כגון ביטול כליל של שכר הלימוד או תגבור התקציבים הממלכתיים המיועדים למוסדות להשכלה גבוהה), גוברת התופעה שבירת מוסכמות וחיפושי דרך.

שבירת המוסכמות והרצון למצוא פתרונות רדיקליים למשבר הכללי, דוחפת רבים מהסטודנטים והמרצים לעבר האופוזיציה הפעילה למדיניות הממשלה. לפעמים אופוזיציה זו באה לידי ביטוי אך ורק במאבק נגד הכיבוש. במקרים לא מעטים, סוגיית הכיבוש מעלה שאלות מורכבות יותר, על למה ומדוע. ויש המתחילים להבחין בשורש הרע: החברה הקפיטליסטית הישראלית. אווירת ה"נגד" מורגשת ביותר בשורה ארוכה של חוגים, לרוב אותם חוגים שהיו ל"לא פונקציונאליים". אבל עוד ארוכה הדרך לשבירת הכלים ולהפיכת האוניברסיטה למוסד אקדמי המשרת את האינטרסים של רוב תושבי ישראל ולאו דווקא קומץ בעלי הון.

* ד"ר אפרים דוידי הוא המנהל האקדמי של המכללה חברתית-כלכלית.