פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      וואלה! ממליצה: תפסיקו לשלם מסים

      יותר מדי שנים מוכרים לנו אשליה שמס הכנסה הוא עבורנו, זה הזמן לנפץ אותה. אודי הירש קורא: הגיע הזמן למרד מסים אמיתי

      נתקלתי בה לראשונה בסניף מס הכנסה ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן. היא הייתה תלויה במסדרון - דהויה, מצהיבה וישנה כמו הסניף כולו, שהוא שריד לעידן הסתדרותי וסגפני שחלף מן העולם: כרזה ממוסגרת, ובה שני ילדים עולצים, שנשאה את הכיתוב: "מס הכנסה – שלך ובשבילך". זה קרה לפני מספר שנים, כשהריקבון כבר פשה בכל פינה, כשכבר היה ברור שהמס לא יחזור אלי אלא יופנה לקבוצות לחץ כמו מתנחלים וחרדים, כשהחגיגה במרכז הליכוד כבר הייתה בעיצומה. הם ממש יורים לעצמם ברגל, חשבתי. אנחנו הרי הולכים להסדיר את חובותינו למס הכנסה מתוך איזה רפלקס מותנה של שמירת חוק. אין צורך ללגלג עלינו בצורה כה בוטה, בסיסמה שכוחה היה יפה לימים תמימים יותר, היכן שהוא בין 1967 ל-1973. הפחדה תהיה כלי הרבה יותר יעיל. זה נותר התמריץ היחידי.

      איתן רוב, ראש רשות המיסים הקודם, הבין זאת היטב. בתקופתו הונהגה מדיניות גבייה אגרסיבית, שיעדה חיסול נגע העלמות המס. מחסומים הוצבו בכבישים ובמקרה של חובות כבדים עוקלו מכוניות במקום. עכשיו רוב במעצר, בחשד שפעל כדי להעניק לשורה של מיוחסים הקלות מס. עמו נמצא בכלא גם ראש רשות המסים הנוכחי, ג'קי מצא. שולה זקן, מנהלת לשכת ראש הממשלה, מעורבת גם היא. זו לא פרשיית השחיתות הראשונה שנחשפת בעת האחרונה – רחוק מכך - אבל נדמה שדווקא היא, למרות השמות האלמוניים יחסית המככבים בה, מעוררת בקרב הציבור את הזעזוע העמוק ביותר.

      זאת, מכיוון שגם אם הפנמנו מזמן שהשימוש בכסף היוצא מכיסנו לא יהיה נבון, אחראי והוגן, יצאנו מנקודת הנחה שלפחות המנגנון שגובה אותו אינו עושה איפה ואיפה. כשהכסף עבר להתנחלות מבודדת או לכיסו של אברך, זה קרה כבר אחרי שנלקח מאיתנו והצטרף לקופה ציבורית גדולה, שאותה התקשינו לדמיין. הפעם, כל אזרח ואזרח מרגיש את הגזילה בצורה הרבה יותר מוחשית. אצלו - האיש שעובד מ-9:00 ועד 19:00, שתקוע בדרך הביתה בפקק בלתי-נגמר ומכלה את ימיו בהירדמות מוקדמת מול הטלוויזיה - מקפידים על כל פסיק בתלוש המשכורת. להם - לכרישי המשק, האנשים שמטרתם אינה הישרדות כי אם התעשרות - עושים הנחות בניגוד לחוק.

      תפקחו עיניים, הנוסטלגיה עיוורה אתכם

      חייבים לציין שהעלמות המס רווחות גם בקרב הציבור הרחב והעני יותר. ועדיין, נותרה איכשהו שכבה רחבה של אנשים שמשלמים את מסיהם כחוק. הם עושים זאת מתוך הרגל, בשל החינוך שקיבלו בבית, מתוך אמונה עיוורת כמעט ברעיון של המדינה. אין מדובר במדינת ישראל האמיתית, אלא במעין מוסד מדומיין ונוסטלגי, שספק אם היה קיים אי פעם. כמוהם כחיילי המילואים שהתגייסו בהמוניהם למלחמת לבנון האחרונה, מתוך הנחה שמפקדיהם, למרות כל התקלות והכשלונות בעשרות השנים האחרונות, בכל זאת יודעים מה הם עושים. כל עוד לא תתבהר סופית הפרשה, אזרח שמשלם מסים משול לחייל שיוצא למילואים בלי לבדוק קודם את מצב הימ"ח של יחידתו וללא שעיין בתוכניות המבצעיות. את האנשים הללו מכנים בדרך כלל "פראיירים", אבל אין זה הביטוי הנכון, משום שהוא מביע חיבה. המילה "טיפש" קולעת יותר (אל תיעלבו: לאור קריטריון זה, גם כותב שורות אלו ראוי לאותה מילת גנאי). תשלום מיסים בעת הזאת הוא מהלך שמעיד על אי הבנה מוחלטת של המרחב בו אנחנו חיים – המציאותי, לא הדמיוני. סירוב להעלים מס הוא החלטה לא רציונלית בעליל, מנותקת לחלוטין מהכללים האמיתיים הנהוגים במדינה, הכללים הלא כתובים אך הברורים לכל מי שעיניו בראשו. משלמי המיסים יכולים להרגיש עצמם לא מקובלים, לא בעניינים, לא באופנה.

      לכן, אין מנוס ממרד מסים. המדינה מפרה בעקביות את החוזה הבלתי כתוב שלה עם אזרחיה: שלמו מסים, מלאו את חובותיכם, ואנחנו מצידנו נעשה הכל כדי לדאוג להווה ולעתיד שלכם, בצורה נטולת פניות. אין סיבה שהחוזה יכובד על ידי צד אחד, שידאג לשמר במו ידיו את האשליה, את התפישה שלמרות הכל מוסד המדינה לא התפרק סופית. מצב כאוטי דורש תגובה כאוטית. הפרשה שומטת את הקרקע מתחת לכל נימוק אידיאולוגי לתשלום מסים. המהלך האמיץ יהיה העלמת מס, דווקא משום שמדובר במעשה שמנוגד לכל מה שאותה שאתם מאמינים בו, דווקא מפני שתאוות הבצע אינה עומדת בראש סולם הערכים שלכם. הביטו סביב: נשארתם לבד.

      הפקידים באותו סניף של מס הכנסה – כמו המבנה שבו הם ישבו, כמו אותה כרזה – שידרו אנכרוניזם מכובד, בלבוש שלהם (הצעקה האחרונה של "אתא"), במשקפיים העבים וברצינות התהומית שבה מילאו טפסים. המגע עימם נתן איזה בסיס רעוע לתחושה שעדיין יש על מי לסמוך, שהמנגנון בכל זאת פועל, שנותרו פה ושם כיסים של יושר. כמעט שכחת ביציאה מהמשרד שכרגע נוכו ממשכורתך 35 או 45 אחוזים. האדונים רוב ומצא וגברת זקן מזכירים לנו שגם פקידים אפורים יכולים, לכאורה, לגנוב את כספנו. לכן, הגיע הזמן לנפץ את האשליה, ללא חשש. המדינה הרי ריסקה אותה מזמן.