תקשורת, הסברה והפרטה

לאחרונה קיים המכון למדיניות ואסטרטגיה של המרכז הבינתחומי בהרצליה כינוס שעיקרו התקשורת כזירת מלחמה. בזה אחר זה נשאו את דבריהם מרצים שניתחו את אופי הסיקור של מלחמת לבנון השנייה בתקשורת הערבית ובתקשורת הזרה שאינה ערבית, את אופן ההצגה של פרשיות כפר כנא ומוחמד אל-דורה, ואת המאפיינים החדשים שמקבלת התקשורת בעידן האינטרנט.

מטבע הדברים נאמרו דברים רבים על התקשורת וההסברה של ישראל הרשמית ושל העיתונות הישראלית. מוזר על כן שמערכת ההסברה של ישראל הרשמית כמעט שלא מצאה לנכון להשתתף בדיונים, והעיתונות הישראלית בחרה להתעלם מן הכינוס. למי שנכח במקום היעדרות זו נראתה תמוהה, בלשון המעטה.

אחד המרצים המרשימים ביותר היה העיתונאי הצרפתי Philippe Karsenty, שהציג את מאבקו מול ערוץ 2 של הטלוויזיה הצרפתית והכתב שלו בארץ, Charles Enderlin. מדובר בשידור הכתבה המבוימת שהציגה את הילד מוחמד אל-דורה כשהוא נרצח כביכול בידי חיילי צה"ל בראשיתה של ה"אינתיפאדה" השנייה. מומחים ישראלים (יוסף דוריאל, נחום שחף) כבר ניתחו בעבר את זוויות הירי ונתוני הזירה והוכיחו שהירי היה מן הצד הפלסטיני, ושייתכן שהילד נותר בחיים. ביום הכתבה באופן מגמתי לא מנע את הטלוויזיה הצרפתית מלשדר את עלילת הדם נגד חיילי צה"ל, שהופצה בעולם כסמל הדיכוי האכזרי הישראלי, וגרמה לרבים ורעים, ואפילו לרבים וטובים, לפתח גישה אנטי-ישראלית. חשיפת המעללים של ערוץ 2 הצרפתי בידי קרסנטי הביאה לתביעת דיבה נגדו. בית המשפט הצרפתי פסק לטובת התובעים, בנימוק שאילו צדק קרסנטי, מן הסתם היה זוכה לתמיכת ממשלת ישראל באמצעות מידע ומסמכים רשמיים. קרסנטי הפסיד בערכאה נמוכה כי ישראל הרשמית בחרה לשתוק, למען "תהליך השלום", למען "המזרח התיכון החדש", וכו'. עתה הוא מערער בפני ערכאה גבוהה יותר.

במשך 6 שנים לא מצאה ישראל הרשמית לנכון לסייע להדיפת הפרסום השקרי, או לסייע למי שנחלץ בעצמו להתריע על עלילת הדם המרושעת. שתיקה זו היא פרק מביש בתפקודן של התקשורת וההסברה הישראליות. האם ממשלת ישראל תימנע מלעזור לו גם בערעור שבכוונתו להגיש? לפני למעלה ממאה שנים עורר ה"אני מאשים" של אמיל זולא בעקבות עלילת דרייפוס את הרגש היהודי ואת חוש הצדק של בנימין זאב הרצל והביא אותו להקים את התנועה הציונית. האם עלילת הדם הצרפתית החדשה, נגד מדינת ישראל וצה"ל תעורר את הרגש היהודי של ישראל הרשמית ותשיב אותה אל הציונות, והאם היא תגרום לתקשורת הישראלית להפסיק להתעלם ממשפט דרייפוס בן ימינו?

מלחמת לבנון השנייה התאפיינה בשגיאות חמורות בזירת הלחימה הצבאית, אבל לא פחות מכך בזירת הלחימה התקשורתית. למרות שהמלחמה החלה בתנאי פתיחה מצוינים לישראל מבחינת הגיבוי הבינלאומי, חיזבאללה – שהרג וחטף חיילים - השכיל להציג את הדברים כאילו הוא הקורבן, המגן על לבנון מפני התוקפנות הישראלית. ההמשך ידוע: החלטה 1701 של האו"ם, שאמנם הוצגה על-ידי הצמד אולמרט-לבני כהישג, אבל הנציחה את מעמדו של חיזבאללה ככוח העיקרי בלבנון ובצבאה, את המשך התחמשותו והתבצרותו, את המשך השבי של חיילי צה"ל, ואת הגבלת חופש הפעולה של צה"ל בלבנון על-ידי הכוח הבינלאומי, ובראשו צרפת, שהוציאה עבור חיזבאללה את הערמונים החמים מן האש, תרתי משמע.

עוד בטרם נדמו קולות המלחמה בלבנון וכבר החלו שרי ישראל ועיתונאיה להתחרות מי להוט יותר להציע את הגולן לסורים, במקום להוקיע את חלקה הרב של סוריה בחימוש חיזבאללה. אפילו כאשר הנשיא האמריקאי מנסה בצדק להשאיר את סוריה במקומה הראוי – ציר הרשע – הקולות הנשמעים בירושלים מנסים שוב לירות לישראל ברגל.

אוזלת היד של התקשורת וההסברה הישראליות, יחד עם הנטייה להציג מלחמה כשלום וכישלון צבאי כהישג, תורמות לשגשוגו של תהליך שאף הוא תואר בכינוס: הפרטה של התקשורת במובן זה שהאינטרנט הפך את ציבור צרכני התקשורת לציבור פעיל, שלא רק ניזון מהמידע – כולל השגוי והמגמתי – המוזרם אליו, אלא אף מפיץ מידע, משווה מידע ויכול לבחון באופן ביקורתי יותר מבעבר את טיב המידע שמסופק לו באמצעות ערוצי התקשורת הממוסדים. בתחומים שונים פונה הציבור, בצר לו, יותר ויותר לשירותים פרטיים במקום השירותים הציבוריים המאכזבים: רפואה, חינוך, רווחה, משטרה. ייתכן וסוג זה של הפרטת התקשורת הוא לא רק ניצול של אפשרויות טכנולוגיות חדשות, אלא גם אי-אמון במערכת הקיימת.

תחת הכותרת "בחזרה לאמת" כתב הפילוסוף וההיסטוריון צווטאן טודורוד ב"הראלד טריביון" וב"הארץ" (22.12.06), בהתייחסו לארצות הברית, ש"למרות הפלורליזם הפוליטי וחופש העיתונות, אפשר בכל זאת לשכנע דמוקרטיה ליברלית ששחור הוא לבן ולבן הוא שחור... שרוב האוכלוסייה נוטה לציית בעיניים עצומות לפוליטיקאים ולערוצי תקשורת של הזרם המרכזי... שאמריקה היתה אחוזה קדחת פטריוטיות, והאמת נדחקה הצדה".

גם בישראל בעידן של פוסט אוסלו האמת נדחקת הצדה בגלל קדחת "השלום". מקהלה מתואמת של פוליטיקאים ועיתונאיהם שיווקה וממשיכה לשווק את התהליך המדיני שהוביל למלחמת אוסלו כ"תהליך שלום"; את "גדר הביטחון" כמיזם ביטחוני ולא כמה שהיא באמת – סימון ה"קו הירוק" כקו גבול – ושאילו הכוונה היתה באמת לשפר את הביטחון היו דרכים יעילות וזולות יותר לכך; את ה"הינתקות" כהפרדה, למרות שמה שנותר ממנה הוא גירוש רבבת יהודים, בעוד ישראל ממשיכה לסבול מהתוקפנות מעזה ולמרות זאת לסייע לכלכלתה במקום להינתק ממנה; למכור את מכחיש השואה אבו-מאזן כמי שישראל צריכה לחזק, למרות שדווקא ארגונו הוא זה שיורה קסאמים במהלך "הפסקת האש" ולמרות שסיוע כספי "הומניטרי" לו משחרר כספים פלסטינאים אחרים למימון המשך הלחימה.

נראה שגם התקשורת וההסברה הישראליות צריכות לשוב לאמת אחראית ומקצועית, או, כדברי טודורוב: "במדינה דמוקרטית הדאגה לאמת צריכה להיות ערך מקודש, שכן יסודות המשטר עצמו נתונים בסכנה". אם לא יעשו כן, עתיד המיאוס שחש הציבור כלפי התקשורת להתרחב, וההסברה הישראלית צפויה לכישלונות נוספים בזירת המלחמה.

* יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי בשנים 2001-2005.