"אצל שרון זה לא היה קורה"

היום לפני שנה בדיוק, ב-4 בינואר 2006, נפל ראש הממשלה, [[אריאל שרון]], למשכב. ב-12 החודשים שחלפו מאז נראה שהמצב רק הידרדר. המלחמה בלבנון, חטיפות החיילים, החרפת ירי הקסאמים ופרשות עגומות שונות מציגות תמונה לא מחמיאה לישראל בפתחה של 2007. האם המצב היה נראה אחרת לו עמד שרון בראשות הממשלה? את השאלה הזו ביקשנו לברר עם ד"ר [[רענן גיסין]], יועצו לשעבר של שרון ומי שמשמש היום כעמית במכון לאסטרטגיה ומדיניות של המרכז הבינתחומי בהרצליה.

את השנה החולפת מכנה ד"ר גיסין "שנת הנבצרות", ומסביר: "בראייה לאחור, הכסא שהותיר שרון עדיין נשאר מיותם. איבדנו מנהיג ומנהיגות, על כל המשתמע מכך. שרון, כמנהיג בעל אישיות, ניחן ביכולת לגבש סביבו קונצנזוס רחב. כל זה נעלם היום. אילו היה נותר בכסאו, דברים היו מתבצעים אחרת. בלי כל אותן רעות חולות".

את עיקר הבעיה תולה גיסין במערכת הפוליטית של אחרי עידן שרון. "אילו שרון היה עומד בראש המפלגה, אין לי ספק שפני הקואליציה היו שונים לגמרי. לא היה צריך לעשות קומבינות פוליטיות. כך לדוגמה, לא היה צריך לעשות מקח וממכר פוליטי על תפקיד כה מרכזי כמו שר הביטחון. שרון היה יכול לשים אדם עם הרבה יותר נסיון בתפקיד, ולא להפקיר אותו בידי אדם לא מתאים, בגלל שיקולים פוליטיים".

מדינות ערב ואויבנו, ברשות הפלסטינית, בחמאס או בחיזבאללה, היו חושבים פעמיים לפני שהיו פותחים בפרובוקציה של חטיפת חיילים, בעידן שרון. היום אנחנו חסרים את העוצמה והסמכותיות של מנהיג, שבאמת לא כדאי להתעסק איתו. הממשלה הנוכחית נתפסה כמי שצריך לבחון אותה ואת כוחה.

אם בכל זאת היתה פורצת מלחמה, הכל היה מתנהל אחרת. אין ספק שדרגות חופש הפעולה של שרון והיכולת שלו להוביל את ישראל לניצחון היו הרבה יותר גדולות. שרון, שהיה ידוע כמר ביטחון, לא היה נכנס למלחמה תוך שלוש שעות. הוא היה שוקל היטב את המצב, עובר על התוכניות עשר פעמים, מקשה קושיות קשות, ושואל את הצבא שאלה אחת – האם אתם יכולים לנצח עם התוכנית הזו".

שרון לא היה מאפשר לישראל להידרדר למצב הנוכחי. נכונותו להבלגה הייתה מאד קצרה. ישראל הייתה מגיבה בעוצמות שהיו עוצרות את הירי. בעניין חטיפתם של החיילים - שרון היה חסר פשרות בהפקרת אנשים מאחורי קווי האויב. זה נובע מהביוגרפיה האישית שלו, כמי שחילץ עצמו משדה הקרב בלטרון, כשהוא נטוש ומדמם. הוא לא היה שוקט לרגע, אך נכון היה גם לשלם את המחיר. ובהקשר הזה - כושר המיקוח שלנו להחזרת החטופים היה טוב יותר. גם מכוח אישיותו וגם מכוח העובדה שישראל הייתה נמצאת בעמדה אסטרטגית טובה יותר. בעידן שרון, יכול להיות שהחטופים כבר היו בבית.

בסיכומו של עניין, מבהיר גיסין, "הכל נובע מאיך ישראל נתפסת בעולם". אוייבנו, לדבריו, מתנהלים "כמו כלבי ציד, שמריחים את הדם של החיה הפצועה, ומסתערים עליה". וכך, "כשמריחים שישראל חלשה, מתנצלת ומחזרת אחרי האויבים כדי להשיג רגיעה, אנשים כמו נסראללה וחאלד משעל מתעוררים. אם ישראל היתה מקרינה עוצמה, נחישות והתרעה, המו"מ לשחרור החטופים בוודאי היה נראה אחרת היום, וניתן היה להגיע להישגים טובים יותר".

לו שרון היה עומד בראש המערכת במצב חירום הוא היה מקבל את הגיבוי מכלל העם, בשל היותו דמות סמכותית. גם מי שלא הסכים ב-100% עם דרכו, היה הולך אחריו. זה מה שמבדיל בין מנהיג ומנהל בשעת משבר. מנהיג הוא מי שמוביל. מי שניחן ביכולת לקחת איתו את האנשים או החיילים, בשדה הקרב או בשדה הפוליטי והחברתי.

כיום כולם אומרים שאין לנו מנהיג. התחושה היא שאין על מי לסמוך. וכשאין מי שמוביל, באים כל מני גיידמאקים. או אורי גלר, כי אנחנו מחפשים קוסמים או רופאי אליל, שיתנו לנו פתרונות של רגע. בתקופת שרון, איש כמו גיידמאק לא היה הופך להיות מתחרה לראש הממשלה".