ביום שני, הבוקר שאחרי הסילבסטר, התעוררתי עם כאב ראש כל כך חזק, עד שהגיעה הודעה מהמכון הססמוגרפי ובה המלצה לעמוד עם עצמי מתחת למשקוף הדלת. לעומת כאב הראש האלכוהולי של שאר בני ישראל, שלי חוזקה בשפעת קשה שתקפה בימים האחרונים של השנה החולפת. לאחר ארבעה ימים שכללו לעיסת צנימים, לגימת גאלונים של תה, אלפי דקסמולים ובהייה הזויה וחסרת משמעות בקירות, הגעתי למסקנה שהדרך הטובה ביותר להבריא היא להדחיק את קיומה של המחלה ולהמשיך בחיים. וכשמדובר על חיים ממשיכים, אין כמו לצאת לשתות משהו כדי להחזיר את האיברים החיוניים למקומם הראוי.
מעודד מההחלטה הקיומית הרמתי טלפון ל-ל', אחת היחידות שיודעות יותר טוב ממני מה אני צריך. התלבטנו בשאלה איזה בר יזכה לכבוד המפוקפק להכיל את ישבננו, ולאחר מו"מ בן 15 שניות החלטנו על בר-בוניה, בעיקר כי הוא קטן, שקט יחסית, נטול פוזות, ובעיקר כי שילוב של אלכוהול עם אוכל טוב שאינו עשוי צנימים יעשה לבריאות שלי רק טוב.
בר-בוניה הוא סוג של מיני-בר אנושי. 13 מקומות ישיבה על הבר (אם ממש רוצים אפשר לדחוס עוד שניים), ארבעה שולחנות גבוהים ועוד שולחן גדול בחדר האחורי, זהו. 40 איש והמקום מפוצץ. לבליין המודרני הבר-בוניה ייראה, אולי, כנטע זר בצמחיית הפיק-אפ ברים הסבוכה של תל אביב, אך הבר הקטנטן והצפוף יכול ללמד תרבות שתייה מהי לכל שוחרי הייגר- רדבול למיניהם.
הכניסה החגיגית, בשעה 21:00 בדיוק, בישרה כי אכן זהו המקום המושלם לערב החלמה. המוסיקה שנעה מאריתה פרנקלין, דרך ג'רי לי לואיס ועד לצ'רצ'ילים ואחרית הימים נתנה הרגשה של בית נוסטלגי, מהסוג שמתגעגעים אליו רק פעם בכמה זמן, וזה היה בדיוק הזמן. גל חום קיבל את פנינו, עשן כחלחל ומתקתק באוויר, ואדי אלכוהול התערבבו עם בושם נשי זול. ממבט חטוף על הקהל עלה כי שעטנז אנושי טווי היטב כמו בבר-בוניה לא ניתן למצוא כמעט באף מקום. בני 25-30 יושבים לצד בני 55-60, נשים מטופחות לצד צעירות זרוקות, ערסים בוגרים צמודים לפרופסורים פולניים- וכולם רגועים, נינוחים, מחוייכים וקצת שיכורים. שבת אחים גם יחד זה הכי, אחי.
בתום המתנה ארוכת דקות התיישבנו על כיסאות העץ של הבר. שירן, הברמנית החביבה והחייכנית, הגישה לנו תפריטים ונעלמה מעינינו תוך חמש שניות. לא הבנו מדוע הבר מיותם עד שהסתובבנו והאסימון ירד: לבר-בוניה חוקים משלו. שלוש בחורות תיפעלו את כל המקום, כשכל אחת נכנסת מדי פעם לבר, וכל אחת ממלצרת כשצריך. כך יצא שהברמנית מזגה לנו את המשקה מתוך הבר, ורגע אחרי הגישה ארבע כוסיות וויסקי וצלחת ברבוניות לשולחן שמאחורינו. הזוי ומשעשע כאחד.
הזמנתי שליש היינקן ( 16 ש"ח) וצ'ייסר פרנה ברנקה (16 ש"ח) להעצמת המרירות הקיומית. ל' התפנקה עם קמפרי (30 ש"ח) תפוזים, כשהתפוזים הוגשו בקנקן תוספת, מוצר שהתפוגג ונעלם מעולם הברים הישראלי וחבל שכך. עוד יותר חבל שהתוספת תומחרה במחיר שערורייתי של שבעה ש"ח, אך נאלצנו להתמודד עם העובדה המצערת.
תפריט האוכל במקום מבוסס ברובו על דגים ופירות ים, עם מנות פתיחה נדיבות ומנות עיקריות גדולות ויקרות יותר. לא זול לאכול בבר-בוניה, אך הטעם והאיכות הופכים את החור הקטן בכיס להרבה יותר נוח. בחרנו שתי מנות. הראשונה היא "סלט עזרא" (22 ש"ח)- עגבניות, בצל, כוסברה, המון שום ושמן זית- עם לחמניות חמימות ושתי צלוחיות של טחינה וסלסה פיקנטית. השניה היא שרימפס בשום ושמן זית (52 ש"ח) שהוגש עם כמה פרוסות מלפפון ועגבניה בצלחת. השרימפס היה לא פחות ממצוין, הסלט וספיחיו היו פשוטים וטעימים מאוד, ואף קיבלנו סלסלת לחמניות נוספת און דה בית.
עד שסיימנו לאכול הספקתי להיחנק מהסיגר של הבחור שישב משמאלי, שהקפיד לנשוף את העשן בדיוק מחריד אל תוך הנחיריים שלי. זה נורא, זה מסריח, זה מחניק את האוויר יותר מעשרה מעשני סיגריות יחדיו, ונדמה כי אף אחד לא באמת נהנה מהתסביך הפאלי המביך של אותו בחור נובוריש ומביש. תוך כמה דקות הריח מילא כל סמ"ר של מעט האוויר שהיה במקום, והשהות היתה כמעט בלתי נסבלת. למזלנו אחת המלצריות פתחה את הדלת לדקה-שתיים והצליחה להושיע אותנו מהקטר המקומי. כן לסיגריות, לא לסיגרים!
לפני סיום הזמנו עוד שני צ'ייסרים של פרנה ברנקה כדי להוריד את האוכל כמו שצריך, אחרת לא היינו מסוגלים לעמוד על הרגליים. על החוויה כולה שילמנו 210 ש"ח כולל שירות.
מסקנה: צמחוניים, קלאברים, שוחרי סקס בשירותים, עדיני נפש וחנוקי סיגריות למיניהם מתבקשים להישאר צפונים בבית.
כל השאר- לבוא, ויפה שעה אחת קודם.
בר-בוניה, בן יהודה 192, תל אביב. טל': 03-5240961