פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שבע בום

      כל מי שיודע לכוון את הגיטרה שלו כמו שצריך כבר הופיע בלבונטין 7, אבל שרון אריאלי עדיין לא מצא שם גיבור חדש

      1. מסביב לבמה המרכזית של המרחב התעשייתי ברחוב רא"ש התקבץ קהל רב - בלוגרים, עיתונאים, אנשים יפים יותר ומכוערים פחות - לתוך מעבדת המחקר של תל אביב בסוף 2006. ערב השנה החדשה (לכולם ברור שא' בתשרי הוא עניין של גפילטע פיש בלבד), תל אביב, כלומר העיר העברית היחידה שיכולה להכיל כאן סצינה בעלת זכות קיום מעבר לדמיונית, נמצאת בלב ליבה של תקופת "לבונטין 7" שלה. ההופעות היו די טובות, הרבה חיבוקים ווירטואליים הפכו ממשיים ורק הנורות שרפו לכולם את הגב והכריחו את הקהל להתפשט מבגדי החורף המכורבלים שלו. קשים חייו של חובב הפוסט-פאנק הניו-יורקי. אבל מה, נראה כמו ווריאציה חנונית על "Weak Become Heroes" של דה סטריטס.

      2. כאמור, למרות שהאירוע לא התקיים במקום עצמו, אירוע "חשיפה מלאה" הציג, אבוי לקלישאה, חשיפה מלאה ומרוכזת של כל מאפייני עידן "לבונטין 7". עם רצף ההופעות המתוחכם והאינטליגנטי, בפרצופים המוכרים להפליא, שמשמשים כתגיות שם ותפקיד בעולם הביישנים, מוזיקת רקע תואמת. רק כמות הקהל הגדולה הייתה חריגה, כי גם הקהל המועט של האינדי התל אביבי לא פראייר ורק כניסה בחינם תביא אותו לגרור רגליים למיטב שיש לתל אביב להציע כרגע.

      3. זו תקופה מצוינת להתאבק בזוהר העמום של האינדי המקומי. ארבעה חודשים רשמיים לתוך חיינו, ודי ברור שעידן "לבונטין 7", בעל ריחה המשכר של ההתחלה המסחררת, הוא הדבר החשוב שקרא לרוק הישראלי ב-2006. הטילים האיראנים כבר מכוונים, עמיר פרץ מתנגד להקלות בשטחים, אבל בימי שבת מקרינים את "דוני דארקו" ובערב יש למעלה מוזיקה מצוינת ולמטה הופעת ג'אז. באמצע השבוע מרביצים שם דיסטורשן ובימי חמישי אפשר להתחכך בשמנא והסלתא של כוכבי מסיבות האתמול ושערי המקומונים של מחר. "לבונטין 7" מכסה את כל המרחק בין האלכוהול למוזיקה, בין צפייה בגיבורי גיטרה על הבמה והשתכרות מאסיבית איתם בחוץ. "לבונטין 7" היא התכנסות התרבות התל אביבית למידותיה המצומצמות, לאשליה אופטית של פיצוץ אוכלוסין.

      4. ולא שזה רע. מיקומו של "לבונטין 7" בפסגת מקומות הבילוי לחובבי הז'אנר הוא מצוין ומרחיב את הדעת. ההתקפה המסיבית על חושי הרגש (קולנוע, מוזיקה, אלכוהול) מכוונת את הבליין הממוצע סביב לוח הזמנים של לבונטין וממקמת אותו כלא פחות מבית. אבל ממה עשויים הקירות?

      5. הכישלון הגדול של עידן הרוק הנוכחי – ועידן רוק נוכחי הוא הישג לכשעצמו - עד כה, הוא לייצר אמן שיכתוב "אני לא צריך למכור את הנשמה שלי/ הוא כבר בתוכי/אני רוצה להיות מוערץ". בתי הקברות של התרבות מלאים במקומות שנדמו כ"בית" וזיכרונם נמחק יחד עם שאר תאי המוח בעוד ערב שתייה. בעידן האינפלציה של מיי ספייס, תזזיתיות כרונית ואובדן הערך של השפה העברית בתרבות (ולא זכור לי שהתל אביבים מדברים ביניהם שפה אחרת), העדות היחידה לקיומם של חיים על פני הפלנטה הזו, היא אומנות שתתעד את הקצב ותפיח חיים בפאזה הנוכחית של המשוטטים. עזבו רגע את הסטון רוזס והסטריטס – איפה הילד? אביב גפן וקספר של ימי הרוקסן, הקליק בתיאטרון הפרגוד והאריות ברמלה. קול של אלוהים אחר? נסו בנולד לרקוד.