המעסיק הגדול ביותר של נשים בישראל הוא השירותים הציבוריים משרדי הממשלה ושירותי הבריאות החינוך והרווחה. שכר הנשים בשרותים הציבוריים גבוה בממוצע משכרן של נשים בענפים אחרים, אך עדיין אינו מאפשר לרובן עצמאות כלכלית. נגישות הנשים לעמדות הניהול נמוכה יותר משל גברים, ואילו שכרן נמוך באופן משמעותי משכר הגברים, הנהנים גם מהטבות נילוות רבות יותר. בתקופת פיטורים מרבית הקורבנות הם נשים. אלו הן מסקנותיו של מחקר חדש, הבודק את מצבן של נשים בשוק העבודה בישראל.
תוצאות המחקר, המנתח נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ביטוח לאומי, נציבות שירות המדינה וגופים ציבוריים אחרים, מרוכזות בספר חדש בהוצאת מרכז אדוה, המפרסם מחקרים הבוחנים את מצב השויון והצדק החברתי בישראל. על פי הספר, "המחקר מוכיח כי הנשים בישראל הן בעלות העניין הראשיות בהגנה על מדיניות הרווחה וחיזוקה בארץ".
מהמחקר מעולה כי בעוד נשים מהוות 45 אחוז מכוח העבודה בישראל, הרי שהן מהוות 67 אחוז מהמועסקים בשירותים הציבוריים. ב-99' העסיקו השירותים הציבוריים 66 אחוז מכלל הנשים האקדמאיות בישראל.
רק אצל הפרקליטים אין אפליה בשכר
רב הנשים המועסקות בשירות המדינה משובצות בדרגים הבינוניים והנמוכים. פערי השכר בינן ובין הגברים במשרות המקבילות מתקיימים ברוב הדרגות המקצועיות, ונובעים בעיקר מתוספות לשכר הבסיסי: שעות נוספות והוצאות רכב. בכל תוספות השכר קיים פער לטובת הגברים. רק אצל הפרקליטים לא נרשמו הבדלים בדירוג המקצועי בין גברים ונשים.
ולידיעת התלמידים: אחת מכל חמש נשים עובדות מועסקת בתחום החינוך. הנשים מהוות רוב מוחלט בסגל ההוראה בכל שלבי החינוך מגן הילדים ועד החטיבות העליונות. אך גם בתחום הזה מהוות הנשים מיעוט בדרגות הניהול. ב-99' שכר הנשים הממוצע היה 60 אחוז בלבד משכרם של גברים בענף החינוך. שכרן הממוצע של נשים בענף זה נמוך משכרן של עמיתותיהן בענפים אחרים במשק.
נשים מהוות רוב גם בענפי הבריאות, הרווחה והסעד. גם שם, ממלאים הגברים את רוב תפקידי הניהול. במערכות אלו אין בנמצא נתוני שכר עבור כלל העובדים, המתפרסמים באופן סדיר ומתייחסים למין ועיסוק העובדים. מרכז אדוה טוען שפניותיו למשרד האוצר ולנציבות שירות המדינה לקבלת נתונים מסוג זה נענו בשלילה.