יחסי ישראל טורקיה – אינטרסים משותפים, אויבים משותפים

נסיעתו של ראש הממשלה לטורקיה לאחרונה, גרמה לי להרהר במערכת היחסים הביטחונית והאסטרטגית בין מדינת ישראל לבין טורקיה, מהגדולות במדינות האיסלאם. נראה לי כי רבים לא מודעים למערכת יחסים מיוחדת זו. אתחיל בתיאור היסטורי קצר, ואמשיך בתיאור שיתוף הפעולה הביטחוני והאסטרטגי בין המדינות, והרווח שכל אחת מהן מרוויחות מכך.

היסטורית, התרחקה טורקיה מהנעשה במזה”ת, והתעניינה בעיקר בנעשה בשטחה. טורקיה, מאז יסודה כרפובליקה מודרנית (1923), ראתה עצמה קרובה יותר לאירופה. לא רק גיאוגרפית, אלה תרבותית, פוליטית וצבאית. לבד מכך, לטורקיה אף פעם לא היו יחסים חמים במיוחד עם שכנותיה הערביות. בזמן האימפריה האוטומנית שלטו הטורקים על רבות ממדינות המזרח התיכון. “כיבוש” זה חקוק בזיכרון הקולקטיבי של רבות ממדינות ערב. איומים סובייטים על שטחה של טורקיה, גרמו לה להצטרף לברית NATO (1952), ולברית “בגדאד” (1955), לצד אירופה וארה”ב. מקרה יוצא דופן לאי-התערבותה במזה”ת, הוא התערבותה של טורקיה בנעשה בקפריסין (1974) והמתיחות בינה לבין יוון. נקודת המפנה החלה עם סיום המלחמה הקרה. טורקיה מתחילה להרחיב את מדיניות החוץ שלה גם למזה”ת, בעיקר לצד המערב. היא מצטרפת לקואליציה נגד עיראק ב 1991, חותמת על הסכמי סחר שונים באזור, ומשתתפת בכוחות משקיפי האו”ם בכווית.

ביחס לישראל, היסטורית, תמיד שרר יחס חם בין המדינות. ב1947 התנגדה טורקיה לתוכנית החלוקה ולהקמת מדינת ישראל, אך הייתה המדינה המוסלמית הראשונה שהכירה בישראל, לאחר הסכמי שביתת הנשק, בתום מלחמת העצמאות. יחסים דיפלומטיים ברמה כזו או אחרת שררו החל משנות ה – 50, ולא חדלו אפילו במלחמת ששת הימים ויוה”כ, למרות לחץ ערבי כבד לעשות כן. לאחר ועידת מדריד ב 1991, הועלתה דרגת הנציגות הטורקית בארץ, וב 1992 הועלה המעמד לשגרירות. באותה שנה גם נמנעה טורקיה מההצבעה באו”ם על ההחלטה המשווה בין ציונות לגזענות. נקודת המפנה החלה לאחר הסכמי אוסלו ב 1993, ושינוי האווירה כלפי ישראל בעולם הערבי והמוסלמי. החלו מפגשים בדרגה גבוהה בין אישים משתי המדינות. התפתחו יחסי מסחר ותיירות והחלו שיחות אסטרטגיות וביטחוניות בין המדינות.

שיחות אילו הבשילו לשני הסכמים שנחתמו ב 1996. הראשון שבהם, בפברואר, קבע כי שתי המדינות יאפשרו טיסות אימונים בשטחן האווירי, יקיימו תרגילים ימיים, יקימו תחנות מודיעין ורדאר משותפות, וינהלו שיתוף פעולה מודיעיני ביניהם בנושאי טרור, סוריה, עיראק ואירן. ההסכם השני, שנחתם באוגוסט, עסק בשיתוף פעולה טכנולוגי וצבאי, ועזרה ישראלית נרחבת בשדרוג וייצור תעשיות טכנולוגיות\צבאיות שונות בטורקיה.

הסכמים אילו הובילו לשיתוף פעולה חסר תקדים בין טורקיה לישראל בנושאי צבא ומודיעין.
עפ”י מקורות שונים, ישראל משדרגת מטוסי F-4 (פאנטום) ומטוסי F-5 טורקיים, מסייעת באימון כוחות טורקיים על גבולות טורקיה אל מול סוריה, עיראק ואירן, עוזרת לטורקיה במודיעין (עפ”י מקורות מסוימים, אפילו לוויני ) על תנועות המחתרת הכורדית (PKK ) (ישראל הואשמה בעזרה ללכידת מנהיג ה PKK אוצ'אלן) ומאפשרת גישה למטווחי האוויר המשוכללים בנגב, לטייסי טורקיה. דווח גם על ייצור משותף ישראלי\טורקי של מטוס האתראה המוקדמת “פאלקון”, פצצות קרקע-אויר חדישות מסוג “פופאי – 2” )טורקיה כבר רכשה מישראל דור ישן יותר של פצצות אילו), יצור משותף של המזל”ט נגד-ראדאר “דלילה”, מערכות נגד טילים (עפ”י מקורות שונים, גם החץ), רובה הסער “גליל”, טיל האוויר-אויר החדיש “פיתון – 4”, ואפילו דובר על שיתוף פעולה עתידי בחלל.

טורקיה, לעומת זאת, מאפשרת לישראל מרחבי אימון מדבריים נרחבים לטייסיה (דבר הנחוץ לאימון משימות עתידיות, ארוכות טווח. מול אירן, למשל) ונותנת לישראל גישה נרחבת לגבולותיה לשם בניית תחנות תצפית, מודיעין והאזנה אלקטרונית, מול סוריה, עיראק ואירן. ישנם אפילו דיווחים על בסיס סודי הנבנה בטורקיה, העתיד לשמש טייסים ישראליים לחדירה לשמי עיראק ואירן בזמן מלחמה (דבר שימנע מישראל את הסיבוכים של חציית שטחים אוויריים של מדינות אחרות, בדרך ליעדם) מה עוד, שלמעשה הדבר מאפשר לישראל לאיים בפתיחת חזית שנייה מול סוריה.

מניעים נוספים, לשיתוף הפעולה בין המדינות: טורקיה וישראל משתמשות אחת בשניה כשגרירות באזורי ההשפעה השונים שלהן. טורקיה, עם נטייתה המערבית, ואי הצלחתה להתקבל לאיחוד האירופי (בעיקר בשל הפרת זכויות אדם), זקוקה לקשריה הנרחבים של ישראל באירופה , את כוחו של הלובי היהודי בממשל האמריקאי ואת הגישה הישראלית לנשק אמריקאי ואירופי מתוחכם, שעקב סנקציות שונות, לא מסוגלת טורקיה לרכוש בעצמה. ישראל משתמשת בהשפעתה של טורקיה על מדינות מזרח תיכוניות מתונות, כדוגמת מדינות המפרץ, ומסתייעת בה בשבירת הבידוד האזורי בה היא נתונה. גם המסחר בין המדינות גדל. היצוא הטורקי לישראל גדל מ 30 מיליון ב 1989 ל 380 מיליון ב 1997. הסחר הכללי בין המדינות בתקופה הנ”ל, גדל מ 90 מיליון ל 620 מיליון. כל זאת, עוד לפני שדיברנו על קשרי התיירות הפורחים בין המדינות, ואפשרות רכישת מים מטורקיה למדינה בעלת רזרבות מים הולכות וקטנות.

ב 1998 מתנהל התרגיל הימי הראשון בין המדינות, כשירדן משתתפת כמשקיפה (בתרגיל הנוכחי, ירדן סירבה להשתתף). גם אז דובר על אימון חילוץ והצלה, למרות שחלק מהמומחים ראו בתרגילים אלה, גם אימון פוטנציאלי לחיפוש ויירוט אוניות קרב. בתרגיל השתתפו: משחתת אמריקאית, שני סטי”לים מדגם “סער 4” ישראליות, שני פריגאטות טורקיות ומספר מסוקים ומטוסים ישראליים. התרגיל הנוכחי, מתרחש עם אותו סדר כוחות, אך בהשתתפות אוניית חיל הים “להב” מדגם “סער 5”.

מערכת היחסים בין המדינות ידעה גם זמנים בעייתיים. הנשיא הטורקי ארקאבן (1996-7) התבטאה והתנהג באופן אנטי-ישראלי ולעיתים אפילו באופן אנטישמי (הצבא, שהינו בעל חשיבות עצומה במדינה, למעשה התעלם מהנחיותיו, ודווקא בתקופה זו פרחו היחסים הביטחוניים בין המדינות), המתיחות סביב מינויו של אהוד טולדנו לשגרי