פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בני סלע, גרוסמן ובוש - מי איש השנה?

      כתבי וואלה! חדשות בוחרים את איש השנה שלהם: מאחמדיניג'אד ושרון ועד חיילי המילואים. וגם: מי יהיו אנשי השנה של 2007?

      דוריה למפל על נעם שליט

      חצי שנה עברה מאז שבנו נחטף, ועדיין לא שמענו את נעם שליט צועק. גדולתו וכוחו טמונים בשתיקתו. מלבד אופיו הסטואי, שליט כנראה הבין לפני כולנו שצעקות לא יועילו לו. הוא אבא שהתפכח בעל כורחו, שהבין על בשרו שהוא לבד במערכה, תוך שהוא צופה באולמרט ופרץ מניחים בצד את העיסוק בבנו, ומתפנים לשחק פינג פונג במשא ומתן על שחרור אסירים כמחווה לחג הקורבן.

      שליט, בנימוסו, איפוקו והליכותיו הנעימות, לימד אותנו שיעור חשוב על המנהיגים שלנו מבלי שהתכוון. ומוסר ההשכל? עדיף לחיילים שיהיה להם אבא שידאג להם, כי לראש הממשלה זה לא ממש מסתדר.

      דניאל אציל על חיילי המילואים

      ב- 12 ביולי תקף כוח חיזבאללה סיור של צה"ל, וחטף את חיילי המילואים אהוד גולדווסר ואלדד רגב, תוך הריגת ארבעה אחרים. בעקבות החטיפה, פתח צה"ל במבצע "שכר הולם" - ששינה את שמו ל"שינוי כיוון" או כמו שאנחנו מכירים אותו, מלחמת לבנון השנייה.

      בתקופת הלחימה, גויסו למילואים בצווי חירום אלפי אזרחים שהיו צריכים לעזוב את המשרד, להיפרד מהמשפחה ולהגיע להילחם. חלקם התייצבו אפילו מבלי שקראו להם, קיבלו הוראות סותרות ומבולבלות ונתקלו בחוסר מביש בציוד ואוכל. לא פעם אנו שומעים שלאף אחד כבר לא אכפת, אך החיילים הללו הוכיחו לכולנו שיש על מי לסמוך.

      עידן דורנר על חסן נסראללה

      "האיש עם המגבת על הראש", שכולנו אוהבים לשנוא, חיסל כאן יותר קריירות פוליטיות ממזוז בחודש טוב. לא נעים להודות, אבל את השם עמיר פרץ הוא כנראה כבר שכח, אולמרט יכול רק לחלום למלא כיכרות כמוהו והמחשבה שחלוץ רצה פעם להיות רה"מ נשמעת כמו בדיחה גרועה במיוחד.

      כשנסראללה תפס בקיץ את צה"ל עם המכנסיים למטה, חיכינו כל ערב למוצא פיו, ולא רק בגלל שהוא נשמע אמין יותר מדוברת צה"ל. אם ההערכות הפסימיות נכונות, הרי שחסן צפוי לככב בחיינו גם "בעד אל" חורף, בקיץ 2007.

      נעה נבט על מחמוד אחמדינג'אד

      יש לו או אין לו? יזרוק או לא יזרוק? משוגע לגמרי או רציונלי להפליא? מחמוד אחמדינג'אד, לא המנהיג הכי כריזמטי בעולם, מנהל את חיינו כבר זמן מה. אם נצא מהנחה שהעולם החופשי זקוק באופן קבוע לדימון שיזכיר לנו כמה אנחנו מוסריים, הרי שהנשיא האירני מושלם לתפקיד.

      אחמדינג'אד מפזר איומים כמו היו גרגירי אורז פרסי, ולא מפחד לעשות צחוק מכל הסמלים של המערב. אם לא היינו הראשונים על הכוונת, הייתי אומרת לו- זרוק את הפצצה, מחמוד. באמת נהיה כאן קצת משעמם.

      יוני מנדל על ג'ורג' בוש

      בינואר 2002 חילק נשיא ארצות הברית את העולם לטוב ורע: בצד הרע, "ציר הרשע", נמצאות עירק, אירן וצפון קוריאה. לא ברור אם הוא הבין אז שהצמדה של מדינה שלמה אל הקיר בתואנה שהיא אויב האנושות, לא תגרום לה לשתף פעולה עם העולם, אלא ההפך. לא ברור אם הוא מבין את זה עכשיו.

      בעירק, מאז נאום ציר הרשע והפלישה האמריקאית למדינה, נהרגו 655,000 איש. השנאה הסונית-שיעית והאנרכיה חזקות מאי-פעם. בצפון קוריאה התקיימה בשנת 2000 פגישה היסטורית בין נשיא צפון קוריאה לנשיא דרום קוריאה. באוקטובר 2006, ארבע שנים לאחר שהפכה צפון קוריאה ל"מרושעת" (רשמית), אישרה המדינה ביצוע מוצלח בנשק גרעיני. ואירן, שבימי נאום ציר הרשע הייתה בשלב המתון ביותר מאז המהפכה, עם ח'תאמי שהבטיח רפורמות לצעירים ונשים, השתנתה לאין הכר. הפיכתה ל"אויבת העולם" הביאה לרדיקליזציה פוליטית שהסתיימה בבחירתו של אחמדינג'אד.

      ציר הרשע שבישל בוש היה רקוב כבר עם רקיחתו בשנת 2002. בשנת 2006, אנו מתחילים להבין מה עלול התבשיל הזה להביא לנו.

      שי אילן על הוגו צ'אבס

      יש מי שיתמה מדוע דווקא צ'אבס, שהרי וונצואלה נמצאת מעבר לקשת. נכון, אלא שהקשת הזאת יוצאת כיום מאזור חלציו של צ'אבס בסילון מדויק לעבר כל מי שלא מוצא חן בעיניו. הוא פשוט משתין על כולם, וזו גדולתו. ממשלוח נשיקות משועשעות לקונדוליסה, הוא נוסע לאו"ם כדי לומר שמנהיג העולם החופשי, ג'ורג' בוש, מעלה צחנת גופרית ומכלה בשליחת נפט בלי פער תיווך לניו ג'רזי, תוך קבלת תשואות מרדנקים אמריקאים. הוא מנהל ועידת אמריקות אלטרנטיבית, כדי למנוע הסכם סחר חופשי; מבקר בסוריה ומקבל בארצו את אחמדינג'אד – ועל הדרך, מנצח בבחירות דמוקרטיות בהפרש גדול.

      צ'אבס הוא היתוש באוזנו של טיטוס, אבל אין לזלזל ביתושים כאלה – את האדמומיות הפוליטית שפושטת בדרום אמריקה כולה אפשר לזקוף במידה לא מועטה לזכותו, וזה מטריד מאוד את המעצמה היחידה. צ'אבס הוא איש השנה שלי מסיבות אלה וגם משום שהוא מעלה על שפתי חיוך, שרחוק מחיוך המבוכה שגורם לי ג'ורג' בוש.

      אתי שכטמן על דוד גרוסמן

      הסופר דוד גרוסמן נכנס השנה לתודעתנו באופן מובהק כשנטל חלק בקריאה להפסקת אש במלחמת לבנון. בתחילה פורסמה מודעה ואחר כך מסיבת עיתונאים והנה עוד זה מדבר וזה בא (הפעם פשוטו כמשמעו), בעודו נלחם בחזית הציבורית התבשר על מות בנו במלחמה.

      משהו השתנה בקרב העם, ואנחנו כרואים אך לא שומעים הסבנו לפתע אוזננו בשעת המצוקה. מעל בימת הנואמים בכיכר רבין קרא גרוסמן את קריאתו והרעיד את אמות הסיפים: "חיכיתי די כדי שלא להגיב מתוך דחף של רגע", אמר, אך באוזני העם הייתה זו באיזשהו מקום זעקת האב השכול שבנו יקירו, לא ישוב משדה הקרב, רק אז הצלחנו להבין. האבל על מות בנו היה פרטי. אבל על אף השבר לא ויתר גרוסמן על המדינה שהוא אוהב, בנאומו לא זרק קלישאות אלא הציג משנה עניינית, נטולת אינטרסים פוליטיים, תוך שהוא נוגע באצילות נפש נדירה במאזיניו.

      מיתר שליידר על בני סלע

      אם יש אדם אחד שהראה לנו השנה איך אנחנו באמת נראים זה בני סלע. בהתחלה, הוא תפס את המשטרה עם המכנסיים למטה – והפעם, בכלל בלי לפתוח את מכנסיו שלו. אחר כך, הוא הפך כל רווקה באזור המרכז ובכלל, למעין בואש אנושי, שמאיים להתיז גז מדמיע על כל איום פוטנציאלי שאורב בלובי הבניין. מתישהו באמצע הוא כמעט איחד את כולנו תחת הסיסמה "בואו נתפוס אותו יחד". ובסוף, הוא סגר מעגל כשהציב פעם נוספת מראה מול פניה של משטרת ישראל. ועל פניה של המשטרה שניבטו מן המראה הזאת, היה מרוח חיוך גדול ומיותר עת היא הציגה בגאווה את שלל הציד שלה - אסיר מרוט וכחוש, אל מול הפלאשים של המצלמות, משל היה ראש צבי שיפוחלץ ויתלה אחר כבוד במשרדו של המפכ"ל.

      יניב דורנבוש על מנהלי הבנקים

      מנהלי הבנקים – נבחרתם. הצלחתם להשניא את עצמכם על כל בית בישראל, כמעט. בזמן שאתם מספרים לנו כמה אתם תורמים לקהילה, עדכנתם כמה עמלות, הוספתם חדשות על הדרך, ואני מניח שזה כדי שתוכלו לתרום יותר, נכון? עכשיו נזכרתם לספר לנו שפיקוח על העמלות בעצם ימנע תחרות ושזו צריכה להיות בכלל בשירות, לא בעמלות. הצלחתם להצחיק ולהגעיל אותי בו זמנית. אם אני כל כך בז לכם, בוודאי תשאלו למה אתם אנשי השנה שלי. זה פשוט מאוד. ניצחתם. הרי אני לא יכול לעזוב את הבנק שלי ולעבור לבנק אחר עם עמלות נמוכות יותר ופקידים חייכנים. בכולם יש את אותן עמלות, אותן ריביות, ואותו שירות – שבמקרה הטוב הוא בינוני.

      נעמי וינר על אנשי החדשות

      השנה, בין מלחמת לבנון לפרשיות אולמרט-רמון-קצב, בין בני סלע לשנתו של שרון, בין הגערות במערכות ש"ידווחו פחות" לדרישה ש"יחשפו יותר", למדתי מקרוב מה שניסו להסביר לי בארבע שנות התואר בתקשורת: לאנשי החדשות יש אג'נדה.

      באמת. לכולם. חלק עוד עוטים מסכת אובייקטיביות, חלק ממש מנסים לאזן את הסיקורים שלהם והרבה ויתרו מראש, אבל בניגוד לראש הממשלה, לכולנו יש אג'נדה. אין כאן קונספירציה שמאלית, ימנית או אתרוגית - פשוט, כשמגיע לידיך הכוח לבחור מה לשים בעמוד הראשי, ידיעה על ניצול עובדים או עוד ידיעה על ועדת חוץ וביטחון, מה שמענייך אותך יותר יקבל יותר חשיפה.

      נכון, זה עלול לקומם את מי שעדיין מאמין בערך מעלה האבק של אובייקטיביות עיתונאית, אבל בעיניי זה מוצא חן. כל עוד אני יודעת שלמי שעומד מאחורי הידיעה שאני קוראת יש אג'נדה, אני יכולה להבחין בה ולסנן אותה. וכל עוד אני מכירה בכך שיש לבחירות שלי משמעות, אני יכולה לאזן אותן – או להשתמש בכוח הזה להעלות נושאים כאלה ואחרים. הרי בכל מקרה, האג'נדה שם. תמיד.

      ליאת ברגמן על אריאל שרון

      לו אריאל שרון היה מתעורר היום, שנה מינוס 4 ימים לפני שאיבד את הכרתו סופית, ספק אם היה מזהה את המדינה. דווקא בשנה בה פורצת מלחמה בלבנון, מעניין היה לראות איך האיש שהביא לנו את סברה ושתילה, מתמודד. מצד שני, שנה קודם, מי היה מאמין שדווקא שרון, אבי ההתנחלויות, יהיה זה שיוביל את ההתנתקות.

      לכן איש השנה שלי, שרון, הוא האיש שהכי היה צריך להיות פה, כדי לראות איך אהוד אולמרט, האיש שהוא בחר להיות מספר 2 שלו קובר את תכנית ההתכנסות, שהיא למעשה סרט ההמשך של שירת הברבור שלו עצמו - ההתנתקות.

      יובל אביבי על אנשי 2007 – נתניהו וברק

      מקטרגי מפלגת קדימה טענו שזו מפלגה מומצאת, כאילו שיש מפלגה שאינה מומצאת, אבל מי שעושה יותר מכל כדי לקרב את המפלגה למצבו הוגטטיבי של מייסדה שרון - הוא דווקא העומד בראשה אולמרט, שעוזר בכך ליריבו מימין נתניהו. פרץ, מצדו, יורה לעצמו בשתי הרגלים, בשתי הידיים ובכל גפה אחרת של גופו, וסולל את הדרך לברק המגיח ממחבואו.

      אנשי השנה הם לא אחרים מאלה שיתחרו על קולנו בשנת 2007, אהוד ברק ובנימין נתניהו. וואלה! אופנה הייתה אומרת – זה הכי 1999.