בורי

ביום שישי האחרון כתב אבישי מתיה, מבקר מוזיקה בעיתון "העיר" ובור ועם הארץ בכל מה שקשור למוזיקה, את השורות הבאות (בהתייחס לחגיגות עשרים השנה לאם.טי.וי):
"לא במקרה נחקקים שני העשורים האחרונים כאיומים בתולדות המוזיקה. מייקל ג'קסון, ברוס ספרינגסטין, פרינס, מדונה, וואם, מועדון תרבות, סינדי לאופר ודוראן דוראן הבלתי מסתיימים הם רק המתאבן סר הטעם לעבר ההתרגשות הרגעית של נירוונה, שמץ אואזיס, והקריסה המוחלטת אל תהומות האלקטרו-האוס והביבים של ההיפ הופ-ראפ".

מתיה, שאני מניח שכותב מתוך כאב גדול הנובע ממצבו הלא מי יודע מה של הרוק בשנים האחרונות (אי לכך הוא מאזכר את נירוונה ואואזיס כאיים של שפיות), כך שאולי איכשהו ניתן לנסות ולהבין את גבב השטויות הנזכר מעלה (ולקטלג אותם תחת הערך "רוקר בג'ננה"), מציג כאן ראיית עולם אטומה, חד צדדית, חסרת הבנה מינימלית, לא נכונה, לא ראויה ולא רצינית וכו'. מתיה הוא טמבל תרבותי. לא הייתי מכנה אותו כך אם הדברים שהוא כתב לא היו מעוררים בי בחילה, תמיהה ורצון להביא לו אגרוף.

עזבו אתכם מזה שהוא מכנה אמנים בולטים, חשובים ומוכשרים כמו פרינס, מדונה, מייקל ג'קסון או דוראן דוראן בכינוי "מתאבן סר טעם", את כל זה ניתן לפטור תחת הסעיף "טעם אישי" (ניתן לו ליהנות מהספק), אבל ההמשך: "תהומות האלקטרו-האוס והביבים של ההיפ הופ-ראפ", זהו כבר עיוורון שלא ייאמן.

האוס הוא ז'אנר מופלא, יצירתי, חדשני. התרומה שלו לדברי ימי המוזיקה במאה העשרים והעשרים ואחת לא תסולא בפז, ובוודאי שאי אפשר לזלזל בה כפי שמתיה, אחד שבוודאי היה מצטרף לאיזה שריפת תקליטי דיסקו על הכיף כיפאק, עשה בעזות מצח שכזאת.
היפ הופ, הז'אנר הכי בועט והכי ויטאלי שקיים כיום בתעשיית המוזיקה הרדומה, הוא אחת התופעות התרבותיות החשובות ביותר של המודרנה. הוא כלי ביטוי יצירתי יוצא מן הכלל, הוא כל הזמן מתחדש, משתנה, מתפשט, משנה צורה. ההיפ הופ הוא התופעה התרבותית המשמעותית ביותר שיצאה מארצות הברית בעשרים השנים האחרונות. הוא ישות מוזיקלית בת השפעה, הוא דרך חיים, הוא קצב אדיר. כשבא חטיאר המתרפק על ימים שלא ישובו עוד ומרשה לעצמו להנחית מראיית עולמו המקולקלת על הקוראים, זה מביא לי את הסעיף.

כאילו כדי לחזק את דבריי (הברורים מאליהם לכל מי ששמע בחייו תקליט של דה לה סול או פאבליק אנמי או מוס דף או קומון או וו טאנג קלאן), שודר השבוע הסרט הדוקומנטרי "וורד" בערוץ 8 וקיבע, בפעם המי יודע כמה, את הסברה שההיפ הופ הוא הקול המוזיקלי החשוב ביותר של השנים האחרונות. מדובר בסרט העוסק בהיפ הופ המחתרתי בניו יורק (שלפי המשתתפים בסרט הוא האלטרנטיבה המובהקת להתמסחרות של הראפ) והוא מציג כמה יוצרים שמנסים "לשמור על האוסול" (התרגום העברי שהסרט מציע ל"קיפינג איט ריל"). בין המשתתפים: Dead Prez, מלי מל, קאפון, MOP ואפילו אמינם בימים שלפני הפריצה הגדולה בהופעה בליריסיסט לאונג'. דוקומנטציה חשובה ומרתקת של תופעה תרבותית מרכזית.

ואבישי מתיה? פאף דאדי אחריו. ומה שיש לו בכיס זה לא מלפפון.