מבצע "אנטבה" היה מן מבצע מבלבל כזה: שנת 76', ארץ רחוקה ועויינת, מדינת ישראל מבצעת את הבלתי אפשרי: מבצע נועז והרואי בו טובי לוחמינו מסיירת מטכ"ל, צנחנים וגולני הוטסו לאוגנדה, וחילצו תחת אש את חטופי מטוס אייר פראנס. [[מבצע אנטבה]] תוכנן ובוצע תוך כחמישה ימים. ואז הוא הסתיים. לגמרי. לא היה יותר במה לטפל. מרבית החטופים שבו ארצה בשלום (ארבעה מהם נהרגו במהלך החילוץ ואחריו), מרבית החיילים שבו לגבולם בשלום (מלבד יוני נתניהו ז"ל, שנהרג במהלך החילוץ וסורין הרשקו שנפצע ונותר משותק) וזהו. נגמר.
לפעמים נדמה לי שתמונות ההרקולסים המאובקים השבים מאוגנדה, ושמות המבצעים ההרואיים, מבלבלים את המנהיגים שלנו. לפעמים נדמה שהם לא מבדילים בין מבצע למבצע, לא מבחינים בין הרקולס לבואינג, ובאמת חושבים שאחרי התמונה בעיתון ותקתוק המצלמות הכל נגמר. אין המשך. אין תוצאות. אין השלכות.
שמונה שנים מאוחר יותר הם החליטו על עוד מבצע. "[[מבצע משה]]". הפעם הייתה פחות דרמה או סכנה למחלצים ולמחולצים. בנובמבר 84', לאחר חודשים של תכנון ועבודת שטח של המוסד הישראלי עם בכירים סודניים, הועלו 8,000 מיהודי אתיופיה לארץ, ברכבות אוויריות של מטוסים ישראלים. כעבור שש וחצי שנים הועלו עוד 14,400 יהודים מאתיופיה תוך 34 שעות, בכ-30 מטוסים של חיל האוויר הישראלי וחברת אל על, במבצע הרואי שקיבל את השם "[[מבצע שלמה]]". וזהו? נגמר?
אז זהו. שלא.
רצח במקום חלב ודבש
כי הפעם לא ישבו במטוסים אזרחים ותיקים שרק רצו לחזור הביתה בשלום. הפעם, בכל מטוס שנחת על אדמת ארץ ישראל, ישבו מאות יהודים אתיופים, עולים חדשים ומבוהלים, שחלמו על ארץ הקודש. דמיינו את החלב והדבש הניגרים, את החיים המופלאים שייבנו כאן. אף אחד מהם לא ידע באמת לקראת מה הוא נוחת.
והפעם, לא הספיקו זרי הפרחים והברכות לשבים לארצם. הפעם היה צורך בתכנית חומש, בתקציבים אדירים ובכוח אדם שייקח אחריות על העולים. הפעם, בסוף המבצע המקסים, החלו חיים שלמים. חיים שיהודי אתיופיה ממש לא הבינו. חיים שהם לא היו ערוכים אליהם, מבחינה תרבותית, חברתית ובודאי שלא כלכלית. זה היה פשוט לא הוגן לדרוש מהם להסתדר לבד. זה היה ממש לא הוגן לחשוב שהם צריכים להיות אסירי תודה על כך שהעלינו אותם לכאן. שהצלנו אותם מהחיים באתיופיה. זה לא מספיק.
המדינה צריכה להבין שלאחר שנגמר סל הקליטה ויצאו מהבית העובדים הסוציאליים (כל ה- 4 שמוקצים לטיפול בעשרות אלפי אתיופים) נותרים העולים לבדם, עם הפער החברתי והתרבותי הבלתי ניתן לגישור. אחרי שנגמרה החגיגה סביב עלייתם, וגמרו לרשום את הנתונים הסטטיסטיים המרשימים על מספר העולים החדשים, נותר הפער התרבותי-חברתי, שגורם לפעמים לבעל מתוסכל ומדוכא, שלא חלם לאבד את סמכויותיו וכבודו כשיגיע לארץ הקודש, לדקור את אשתו ההרה למוות. זה אומר שמשהו כאן לא הספיק.
אז אולי כדאי שלפני כל החלטה שהם לוקחים, לפני כל הודעה על מבצע כזה או אחר, יעצרו רגע הפוליטיקאים ויחשבו. יחשבו וינסו לנתח כמה צעדים קדימה. ינסו להתכונן מראש למה שיבוא. להיערך כמו שצריך למה שצריך.
אולי כדאי שהיום יתקנו המנהיגים הנוכחים את העוולות של הדורות הקודמים. כדאי שיקצו את המשאבים וכוח האדם להם זקוקה העדה האתיופית למשל, כל עוד ניתן להציל. כל עוד יש את מי להציל. אי העשייה של היום, היא המחדל של עוד עשרים שנה.
כדאי מאוד שינסו לדמיין מה יהיו ההשלכות של ההחלטות שלהם, או אי העשייה שלהם, בעוד עשרים שנה. כשהם כבר יהיו בפנסיה, ישובים על כסא הנדנדה שלהם במרפסת הוילה הנאה שצברו בשנות מלוכתם, ויתנדנדו בלי לחשוש לרגע מאף ועדת חקירה שתבוא לנשוך להם בישבן בשל מחדלי עבר. וחבל.