זולפא אלחוסייני: גשם בעזה

אתמול חזרתי מאוחר מהאוניברסיטה, כאשר הגשם התחיל לרדת. הוא הבריח את האנשים שעדיין חיפשו בחנויות דברים לחג הקורבן, שעליו אכתוב בהמשך, אבל הרגשנו שאנחנו נכנסים לחורף אמיתי. עכשיו זה סוף סוף מגיע ואולי זה יפחית קצת את התפשטות המחלות כמו שפעת ושיעולים. אן ככה לפחות אומרות הסבתות, שגשם מאוחר מבטיח פחות מחלות. מזג האוויר הבוקר חורפי מאוד, גשום וסוער. כך היה גם הלילה, והיינו צריכים להשאיר את התנור דולק כל הזמן כדי לחמם את החדרים. מדובר בתנור נפט שאנחנו נזהרים שהילדים לא יהיו במגע איתו. עם הסערה שבחוץ הבאתי את הילדים לבית הספר קצת באיחור, כשהרחובות מאוד רטובים ויש שלוליות בכל פינה. באזורים מסויימים בעזה יש הצפות בגלל התשתיות הגרועות, לעיריות אין יכולת להתמודד עם התשתיות, אז הן רק מביאות מכוניות ששואבות את המים. הבעיה העיקרית היא עם הגשרים שהיו מעל נחל עזה, גשרים שישראל הפגיזה. בנחל יש עכשיו זרימה חזקה מאוד, והאנשים נעלצים לעבור בתוך המים כדי לחצות אותו, כי פשוט אין דרך אחרת. דווקא במחנות הפליטים אין בעיות כי כל התשתיות נבנו ע"י האונר"א. אנשים לא מרבים ללכת לעבודה בגלל הגשם הרב ואין יותר מדי מכוניות בכבישים. החנויות פתוחות, אבל כל הבסטות שהוקמו במיוחד לחגים נאלצות להתקפל, וזה הפסד ניכר למוכרים.

שלשום נשארנו כל היום בבית, בגלל חופשת חג המולד שהוא גם יום הולדתי. הכנו עוגה כדי להדליק נרות ולשיר. מאוחר יותר שכנה שלי הפתיעה אותי והגיעה עם שתי בנותיה ועם מתנה עבורי. כך שהחלטנו להקדים את המסיבה ולחגוג איתה, שרנו יחד ושמחנו, ואני מאוד התרגשתי מביקורה של השכנה ומהאירוע שהפך למסיבה לילדים.

הפלסטינים עסוקים בימים אלה בהכנות לחגים. בני שתי הדתות, המוסלמים והנוצרים, מכינים את הבגדים ואת הצעצועים המיוחדים לעץ חג המולד וקניית מתנות לקרובי משפחה. חג המולד של העדות הנוצריות המערביות מצוין באדמות הפלסטיניות ביום חופש רשמי לכל המוסדות ובתי הספר. מצד שני, החג עצמו לא ממש מורגש, מאחר שרוב הנוצרים בעזה הם בני העדה הנוצרית המזרחית, ולכן אין כמעט חגיגות ברחובות ורוב האנשים יושבים בבית. אני זוכרת שלפני עשר שנים רחובות עזה היו מקושטים וברחבת החייל האלמוני בלב העיר הוצב עץ חג מולד ענק ומקושט בנורות, אבל העיריה חדלה מכך מאז המצב בעזה הידרדר ואין יותר מקום לשמחה גלויה.

רוב המוסלמים מתכוננים לחג אלאדחא, חג הקורבן, שחל בשבת הבאה, בדיוק 70 יום לאחר חג אל פיטר. אלא בעתם שני החגים היחידים למוסלמים, ויש אימרה דתית שאלוהים מברך את האומה שלא מרבה לחגוג. המאפיין העיקרי של חג הקורבן הוא מצות ההקרבה שחלה על כל מוסלמי בעל יכולת לקנות כבש או עגל ולהקריבם. מחירו של קורבן כזה בשוק בעזה עומד היום על 1,200 שקל ומעלה. המוסלמי שמקריב את הקורבן חייב לחלק אותו אחר כך לשלושה חלקים: שליש לעניים, שליש לקרובי משפחה ומכרים ושליש לעצמו. מובן שבימים אלה רק מוסלמים מעטים בעזה יכולים להרשות לעצמם להקריב קורבן בחג, במיוחד לאחר תשעה חודשים של אי קבלת משכורות, אבל מרבית המשפחות של הפקידים ירדו אתמול לחנויות כדי לקנות, לפחות, בגדים לחג לילדיהם. הדבר התאפשר לאחר שכל שוטר קיבל אלף שקל, וכל פקיד 1,500. במקרה הזה לאזרחים כבר לא אכפת בכלל מאיפה הכסף מגיע: מהמזוודות שראש הממשלה מביא מסעותיו או מהאיחוד האירופאי, העיקר לקבל קצת כסף כדי להסתדר בימי החג.
אני החלטתי שהילדים ילבשו את אותם הבגדים שהם לבשו בחג הקודם, משום שאין צורך בהוצאות מרובות ועדיף לחסוך את הכסף של הבגדים לארוחה משפחתית במסעדה. כמונו, גם משפחות רבות אחרות לא יקריבו השנה קורבן לחג.

נראה ששני החגים שהגיעו ביחד העסיקו את האדם הפשוט וגרמו לו להפסיק להתעניין בחיים המדיניים ולחשוב אם יותר טוב לו עם החמאס או עם הפתח. עם זאת, מובן שנושא זה לא יורד מהפרק, במיוחד לאור התגובות הסותרות שעוררה פגישתם של אבו מאזן ואולמרט. האם הדברים יתפתחו לטובה? האם נראה שיחרור אסירים, הסרת מחסומים והמשך הפסקת האש והפסקת החיסולים הישראלים נגד הפלסטינים? האמת היא שאני חוששת להפגין אופטימיות רבה מדי מול ההתפתחויות, מחשש שהדברים לא יראו כך בהמשך.