לא ללכת למוסך

אני עובד בחברת הייטק בצפון, ומגיע לעבודה בהסעות. חבריי לעבודה ואני, שמגיעים לעבודה בהסעה, במקום לנסוע איש איש ברכבו הפרטי, עוזרים למדינה להילחם בגודש בכבישים, בתאונות הדרכים ובזיהום האוויר. אלא שבמקום להודות לנו, המדינה קונסת אותנו: אנחנו נאלצים לשלם בעצמנו על כל נסיעותינו הפרטיות. לעומת זאת, עובד שלוקח רכב חברה, משלם את רוב עלותו מתוך הברוטו שלו – כלומר, המדינה מממנת עבורו חלק נכבד מהתשלום לחברת הליסינג – וזאת, למרות שחלק גדול מהנסיעות ברכב הן נסיעות פרטיות, ושגם לבני משפחתו של העובד מותר לנהוג ברכב הזה.

כלומר, המדינה מפלה לרעה את כל מי שמגיע לעבודתו שלא באמצעות רכב פרטי – ומדובר בלא מעט עובדים: למשל, על-פי סקר שערכה עיריית ת"א-יפו בשנת 2004, 40% מתושבי העיר מגיעים לעבודתם בתחבורה ציבורית, באופניים או ברגל.

למה המדינה מפלה לרעה כל-כך הרבה עובדים?

יתכן שהמדינה תיאלץ בקרוב לענות על השאלה הזו בעצמה: הקליניקה לצדק סביבתי באוניברסיטת ת"א נענתה לבקשתי לבחון עתירה עקרונית לבג"ץ, בדרישה שהמדינה תנמק את מניעי האפליה הזו [למען הסר ספק באשר למניעיי, התחייבתי מראש, שאם בעקבות העתירה הזו יתווסף משהו למשכורתי, אתרום אותו לעמותת "במעגלי צדק"]. מכיוון שבג"ץ נוטה שלא להתערב בנושאים בזמן שהרשות המבצעת דנה בהם (במשרד האוצר דנים כעת בעניין שווי השימוש ברכב צמוד), החלטנו להמתין בינתיים.

למעשה, המדינה דווקא מתכוונת לבטל סופסוף את האפליה הזו. אלא שאיש אחד בשם פבל קנור החליט לצאת למלחמת חורמה נגד כוונתה זו של המדינה. מר קנור הקים לצורך העניין אתר אינטרנט מעוצב היטב – "לא לעוד מס". אפילו השם של האתר מטעה, שהרי לא מדובר כאן בכלל במס חדש: כל עובד שירצה בכך, יוכל להחזיר את רכב החברה, לקנות במקומו רכב פרטי, וליהנות מהחזר הוצאות רכב נדיב מהמעסיק, כמקובל. אז איפה כאן המס?

כמובן, יש בעיה: מרגע שמדובר ברכב פרטי, מי שיאלץ ללכת למוסך בכל פעם שהרכב נזקק לטיפול, הוא העובד עצמו. הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף, הוא ולא הבחור מחברת הליסינג. ועל-כך כל המהומה. אם כן, שמו הנכון של המאבק שמנהיג קנור אינו "לא עוד מס", אלא פשוט "לא ללכת למוסך".

אלא שהסיסמה מוליכת-השולל "לא לעוד מס" לא מספיקה כשלעצמה. לפיכך, מעלים קנור וחבריו תלי תלים של נימוקים מופרכים, כדי להצדיק את מאבקם. בדרך לא דרך, הם הצליחו אפילו לשכנע כמה אנשים, שגורל התעסוקה בפריפריה, היצוא וכלכלת המדינה, תלוי בשאלה הרת הגורל – האם מר קנור יתחיל ללכת למוסך בעצמו, או שהבחור מחברת הליסינג ימשיך לעשות זאת במקומו.

במין הפוך על הפוך, טוענים קנור וחבריו, שמדינת ישראל צריכה להמשיך לעודד עודף נסיעות בכלי רכב פרטיים, כדי להילחם בתאונות הדרכים ובזיהום האוויר. זאת, בטיעון ש"אם יועלה שווי השימוש, רבים יחזירו את רכבי החברה שלהם, ויקנו במקומם רכבים ישנים ומזהמים."

תרה ביט, עובדת הייטק, החזירה את רכב החברה שלה, וקנתה במקומו רכב ישן ומזהם. הרכב הזה לא הגיע לארץ מהירח: נהג בו קודם אחד, עאללה ג'נט– זה שמכר לה את הרכב. כלומר, בעקבות העסקה הזו, לא גדל זיהום האוויר: בסך הכל, רכב מזהם אחד החליף בעלים. השאלה היא, כמובן, מה יעשה כעת מר ג'נט: יקנה רכב חדש, או משומש, או יעבור לנסוע באוטובוסים.

במונחים של כלל המשק, כל רכב חדש שמגיע לארץ נוסע כך וכך שנים, עד שהוא הופך ל"טוטל-לוס", או נגנב. בארץ יש, ברוך השם, די והותר גנבי רכב, תאונות דרכים וסתם כבישים משובשים.
הנתונים רומזים אפילו, כי ריבוי רכבי הליסינג גורם בכלל לעליה בגיל המכוניות בארץ: היבואנים נותנים לחברות הליסינג הנחה גדולה. רוב הנהגים הנהנים מההנחה הזו משתייכים לעשירונים העליונים – אלה שבלאו הכי היו קונים מכוניות חדשות יחסית. מאידך, כדי לממן את ההנחה הזו, היבואנים מייקרים את מחיר הרכב לצרכן הפשוט, שמשתייך, לרוב, לעשירונים הנמוכים יותר – ולפיכך לעתים קרובות חוסך, וקונה רכב ישן. ואכן, על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הגיל הממוצע של כלי הרכב בארץ דווקא עלה ברציפות מאז שנת 2000, שנת הפריצה הגדולה של רכבי הליסינג בארץ, ועד היום.

זו, אולי, גם הסיבה לכך, שאפילו ישי רבינוביץ', סמנכ"ל בחברת דלק מוטורס, יבואנית הרכב הגדולה בישראל, העריך, ש"כמות כלי הרכב החדשים הנמכרים כיום לא תקטן" בעקבות הרפורמה.

יש מי שחושב, שאיש הייטק הוא עסוק מכדי ללכת למוסך בעצמו. זה טיעון מופרך: בכל חברת הייטק יש גם עובדים שמגיעים לעבודה בהסעות, או ברכבם הפרטי, ומבצעים את העבודה לא פחות טוב. עובד רשאי להגיע לעבודתו ברגל, ברכב חברה, או בכדור פורח. השאלה באיזה דרך בוחר העובד להגיע לעבודה אינה עניינו של המעביד.

אם מר קנור מעוניין להיאבק למען הורדת שיעורי מס ההכנסה שמשלמים בעלי ההכנסות הגבוהות – בבקשה. מצדי, שייאבק גם כדי שעובדי ההייטק יקבלו כרטיסים חינם לכל הקונצרטים של הפילהרמונית, או למשחקים של מכבי חיפה. הבעיה היא, שקנור, כמו ישראלים רבים, רבים מדי, הוא "אישעםאוטו", שלא מעלה על דעתו אפשרות אחרת, פרט להגעה לכל מקום אך ורק ברכב הצמוד. "אמת מטרידה"? לשלם על הדלק לא באופן גלובלי (לחברת הליסינג), אלא באופן פרופורציוני לצריכת הדלק בפועל? ללכת למוסך, להתעצבן ולשלם השתתפות עצמית בכל פעם שנוהגים בצורה רשלנית, ודופקים מישהו בחנייה? עזוב אותי, באמא ש'ך.

לפני כחודש נערך בתל-אביב כנס בנושא תכניות הפיתוח של רכבת ישראל. לכנס הגיעו גם פרנסי העיר כרמיאל. כעניים בפתח הם עמדו שם, והתחננו שמדינת ישראל תואיל בטובה להניח סופסוף מסילת רכבת לכרמיאל.

הקמת רכבת לכרמיאל היא פרויקט חיוני וציוני מאין כמוהו, שיועיל מאוד לפיתוח הפריפריה, כמו גם להפחתת הפקקים, תאונות הדרכים וזיהום האוויר באזור; כל אלה נושאים, שעל-פי האתר שלך, עומדים בראש מעייניך בזמן האחרון.

שמתי לב, שאתה יודע לנהל מאבקים בכישרון רב. לפיכך, ברצוני להציע לך להצטרף למאבק למען הרכבת לכרמיאל. מה אתה אומר? יש לי רק אזהרה קטנה: כדי להצליח במאבק, חייבים לשכנע את פקידי האוצר, שהרכבת לכרמיאל היא כדאית מבחינה כלכלית, כלומר, שיהיו לה מספיק נוסעים. ואיך יהיו לה מספיק נוסעים, אם 60% מהרכבים החדשים בארץ הם רכבי חברה, שבעליהם לעולם יעדיפו לנסוע ברכב, מאשר לשלם עבור הנסיעה ברכבת?
אכן, בעייה.