הכתובת הייתה על הלוח

את בור התחתיות אליו הגיעה ישראל אפשר לאתר בתחושת ההקלה שאחזה בכולנו כשהתברר שתאיר ראדה לא נרצחה על ידי תלמיד בבית ספרה. בשבועיים האחרונים היינו מוטרדים מהאפשרות שהאלימות בין בני נוער שברה שיאים חדשים, אבל התבדינו, רק כדי לגלות שאת הרצח הזה ביצע "סתם" אדם. לא, מתברר שעדיין לא הפכנו לארה"ב שבה מתרחשות זוועות כאלה. שם צריך להתקין גלאי מתכות בפתח בית הספר, כאן ניתן להסתפק במאבטח סמלי שפוקח עין. אפשר לנשום לרווחה – זה לא תלמיד, זה רוסי.

בסופו של דבר, אנחנו שוכחים דבר חשוב. אמנם במקרה הזה מסתמן שלא היה כאן נער רוצח (בהנחה שהמשטרה לא פישלה שוב), אבל אסור לנו לחשוב שהרגע הזה לא יגיע. אחרי שתאיר נרצחה, התברר שלמרות הנוף הפסטורלי והשלווה הצפונית, הרבה דברים לא טובים התרחשו בין כתליו של "נופי גולן". עצם העובדה שילדה יוצאת מהשיעור ולא שבה אליו ואיש לא טורח לבדוק להיכן נעלמה, מטרידה מאוד. השמועות על אלימות של התלמידים, על גביית דמי חסות, לא מניחות גם עכשיו, כשמתברר שתאיר נרצחה מסיבות אחרות לגמרי.

האלימות בבתי הספר חיה ונושמת, ומתבטאת ביותר מדרך אחת. גם הצקות, דחיפות בתור לשירותים ואמירות גסות הן אלימות, וזו המציאות של עשרות אלפי תלמידים בישראל. האשמה טמונה רק בנו. אנחנו מנסים לגונן על הילדים, ובדרך מסירים מהם כל אחריות. אנחנו באים בדרישות למורים, שקורסים תחת העומס, ולא מסוגלים לוודא שכל הילדים נמצאים בשיעור. במקום לטפל בבעיה מהשורש, המדינה מציעה פתרונות קוסמטיים. מאבטח בכניסה יוכל לבדוק אם התלמידים הביאו איתם סכין, אבל הוא לא יוכל למנוע מהם להרביץ לחלשים או לגנוב בהפסקה מהתיקים שנשארו בכיתות. וזו, אגב, מציאות שקיימת בכל מקום, ולא רק בשכונות מצוקה.

בראש משרדי החינוך ולביטחון הפנים עומדים שני אנשים ראויים, שהוכיחו בעבר שהם לא רצים אחרי פרסום ותהילה, אלא מנסים לשנות דברים בשטח. האם אפשר לצפות מהם שיביאו לשינוי המיוחל? רק באופן חלקי, כי המענה נמצא במקום יסודי הרבה יותר – בבית של כל אחד מאיתנו. גם ביום שבו יציבו בכיתות מורים חזקים, שמגובים במערכת תומכת, עדיין יהיה צורך בשינוי תפיסתי עמוק בקרב ההורים.

מומחים חינוכיים מדברים כבר שנים על הגבולות הפרוצים, על היעלמה של הסמכות ההורית, ומזהירים ממה שעלול לקרות. ההורים של ימינו מתקשים להבין למה הילד מתנהג בגסות, אבל כשהוא מתקשר לקטר שהמורה העבירה אותו מקום, רצים לצעוק עליה. אנחנו נותנים פרסים על התנהגות רעה, ומופתעים לגלות שזה חוזר אלינו כמו בומרנג. תאיר לא נרצחה על ידי תלמיד, אבל גם זה יגיע אם לא נעצור את טירוף החושים הזה, ונתחיל לחנך את הילדים שלנו.