יש יפות, יש חתיכות – את מיוחדת

כל מי שראה את "אושר" יודע שאין מומחה גדול יותר מטוד סולונדז לקולנוע שחושף את הקיום האנושי האומלל, המעוות, המגוחך והטראגי במשפחות נחמדות בפרברי אמריקה, מבלי לאבד לרגע את חוש ההומור. אם משווים את פניה של דון ווינר, גיבורת "ברוכים הבאים לבית הבובות" (סרטו של סולונדז לפני "אושר"), לפניו של סולונדז עצמו, מבינים שאחוזים ניכרים מההומור הנ"ל הם הומור עצמי. אם ילדותו של סולונדז היתה דומה לילדותה של ווינר - ויש לשער שכך היה - מובן מאליו שזה משהו שהוא היה צריך לפתח כדי לשרוד.

"ברוכים הבאים לבית הבובות", שישודר בערוץ יס 3 בלוויין ביום רביעי (15 באוגוסט, 22:00), חושף בפנינו את שלל טראומות הקפטריה של ילדה גיקית דחויה מניו ג'רזי, בתקופה שהיא גם ככה אחת האיומות בחיי היצור האנושי - כיתה ז'. התקופה הזאת, בה קורה המהלך הדבילי הזה בו מפסיקים להיות ילדים אבל עוד לא ממש נהיים נערים, היא קשה לכל אחד ואחת (חוץ מלילדים המקובלים), אבל כשלפאזת הציצי-שפיצי המביכה מתווספות גם כל שאר הצרות של דון ווינר - חוש אופנתי לקוי, משקפיים מחרידים, פרצוף של אוגר ושם משפחה שביוויס ובאטהד מחכים שנים לפגוש מישהו שנושא אותו - חטיבת הביניים הופכת להיות גיהנום אמיתי. לצערה של דון, גם בבית לא יותר טוב. דון היא ילדת סנדוויץ' שהוריה מעדיפים בבירור את אחיה הגדול (גאון מחשבים אמביציוזי עם הפנים לקולג' טוב, שנחשב למלך החנונים) ואת אחותה הקטנה (בלרינה חמודה מהסוג השטני, שקיבל סוף סוף את מה שמגיע לו בקליפ ל”Pretty Fly for a White Guy” של אופספרינג).

החיים של דון (אותה מגלמת בצורה מושלמת לחלוטין התר מטראצו, הזכורה בתור החברה המעפנה של הבן הקטן והמעפן אף הוא של רוזאן) הם לא קלים, ומה שכל כך עצוב ואמיתי בסרט הזה הוא העובדה הנוראית שדון היא באמת לא ילדה שקל לחבב. היא מלשנית ומעצבנת, היא לא גאונה גדולה כפי שאולי אפשר לצפות מחנונים, והיא אפילו לא נחמדה או טובת לב, כמו שניתן לראות כשהיא ממשיכה את שרשרת ההתעללות ופוגעת בחבר הסיסי המסכן שלה. אפילו קורבן נורמלי ומעורר סימפתיה הילדה הזאת לא מסוגלת להיות, כשהיא פחות או יותר מנדבת את עצמה להתעללות, כי זאת הדרך היחידה שלה לזכות במעט תשומת לב.

רוב סרטי הנעורים עוסקים בנוער יפה ומוצלח שעושה כיף חיים על שפת הבריכה. המעטים שלא, מציגים את האאוטסיידרים באור הרואי, ובאיזשהו שלב, שתי דקות לפני סוף הסרט, נקמת היורמים יוצאת לפועל. ב"ברוכים הבאים לבית הבובות" זה לא קורה. דון לא הולכת להוריד את המשקפיים ולעבור מייק-אובר פלאי שיגרום לרוקר החתיכי שהיא מאוהבת בו לגלות בה עניין, והיא גם לא הולכת להוכיח לאף אחד שאנשים עם פרצופים של אוגרים ובגדים מצחיקים הם יותר מגניבים מהילדים המקובלים. דון היא ברווזון מכוער ופתטי למדי שלא הולך להפוך לברבור בשום שלב הנראה לעין.

מערכת היחסים המעניינת ביותר של דון היא עם ברנדון, הפושטק שמתעלל בה ומאיים לאנוס אותה, אותו משחק (בצורה מושלמת אף היא) מלך הפושטקים, ברנדן סקסטון השלישי, שגילם מגוון של פושטקים ב”רקורד חזק”, "פקר" ו"בנים אינם בוכים". למרות שדון וברנדון מאיישים שני קצוות שונים מאוד של אאוטסיידריות חברתית, נוצרת ביניהם סוג של אחווה שרק שנים מאוחר יותר יכולה להתממש באיזשהו אופן, כששניהם ישאירו את הימים הנוראים של כיתה ז' הרחק הרחק מאחוריהם.