"אני רוצה לחזור ולהיות ילדה שמחה"

אתמול שודרו בערוץ הראשון תמונות מצמררות של חיה סחיווסחורדר, בת שמונה, שאיבדה את אביה מרדכי, בן 44, את אמה צירה, בת 41, ואת אחיה רעיה, בת 14, אברהם-יצחק, בן ארבע וחמדה, בת שנתיים, בפיגוע במסעדת סברו בירושלים לפני שבוע.

באו לבקרה שרת התעשיה והמסחר, דליה איציק, הרב הראשי ישראל מאיר לאו ואנשי מסעדת "סברו".

"אני זוכרת שהגענו למסעדה", מספרת חיה. "אמא שלי אמרה שנלך לאכול צהריים כי היינו רעבים. כל אחד בחר את הפיצה שלו. אני מאוד אהבתי את המסעדה הזו, היו בה פיצות מאוד מאוד טעימות. כשהיינו בקופה, בדיוק כששילמנו, פתאום היה הפיצוץ".

"אני עמדתי בדיוק ליד אחותי לאה (לאה, בת 10.5 נפצעה בפיגוע ושוחררה מבית החולים ביום ראשון), ואז ברחתי החוצה, לבד, לא הסתכלתי על כלום, פשוט יצאתי. חובש אחד הכניס אותי לאמבולנס וראיתי שם את אח שלי בפעם האחרונה. הוא בן... הוא היה בן ארבע", היא מתקנת את עצמה."קראתי לו 'אברהם-יצחק', אבל הוא לא אמר לי כלום. הוא שכב על המיטה. הוא נראה לי דווקא מאוד בסדר, חוץ מזה שהיתה לו תחבושת על הפנים", ממשיכה חיה לתאר בקול ילדותי אך צלול את הרגעים שלאחר הפיגוע.

"חובשת לקחה אותי באלונקה ורצה איתי ברחובות עד לבית החולים. כשהגעתי, הרופאים התחילו לטפל בי והיייתי צריכה לעבור ניתוח כדי להוציא ברגים מהכבד ומהרגל. כשהם לקחו אותי ראיתי שכתוב 'חדר ניתוח' והתחלתי לבכות, אבל אז הכניסו אותי פנימה וכבר לא ראיתי כלום", נזכרת חיה, שאחרי הניתוח קיבלה לידיה כמה מהברגים והמסמרים שחדרו לגופה. כעת היא שולפת אותם מתוך קופסת פלסטיק שמונחת לידה ומגישה אותם לשרה איציק. "חלק מהברגים שהוציאו לי הם במשטרה וחלק אצלי", היא מסבירה לה. "את המסמר הוציאו מהרגל, את הברגים האלה הוציאו לי מהכבד, והמסמר הזה היה בריאות".

חיה מנסה לתת הסבר לאירועים: "אפילו שאני חולה ושכולם חולים, צריך לדעת שהכל השם עשה בנס. כשמישהו נפצע או נהרג זה רק בנס. ה' עושה את זה מהשמים. אסור לחשוב שאי אפשר לרפא. ה' הוא הרופא האמיתי והוא יקים אותי ואני אלך הביתה. עוד מעט, כשיבוא המשיח, כל מי שמת וכל מי שנפטר במלחמות ושערבים ירו עליו, יקום לתחייה".

היא חושבת הרבה על הוריה. "אתמול באה אלי מבקרת ואמרה שאמא שלי מאוד צדיקה. אני זוכרת איך אמא שלי כל כך דאגה להמון דברים. אם למישהו קרה משהו היא היתה בוכה והיה אכפת לה מכל אחד ואחד. ואבא שלי היה לומד תורה. עכשיו ההורים והאחים שלי כבר לא חיים, אבל כשיבוא המשיח הם יקומו". היא נזכרת באחותה הקטנה חמדה: "האחות שלי הקטנה היתה שמחה כל היום, אני ממש זוכרת אותה. כל היום היא היתה צוחקת".

חיה היתה האחרונה שידעה מבין האחים. "האחים שלי באו עם חולצות קרועות. שאלתי אותם 'למה החולצות שלכם קרועות?' הם לא רצו לספר לי בהתחלה שההורים שלי נפטרו" אמרה. במשך דקות ארוכות דיברה הילדה ללא הפסקה, וכל מי ששמע התרגש עד דמעות. "אני לא אוכל לשכוח מה שקרה לי. יש לילות שאני מתעוררת מכאבים ואני קוראת לאחים ולאחיות", סיפרה בכאב.

אחיה הבכור של חיה, בן ציון, בן 21, שידאג מעכשיו לארבת אחיו, הביט כל העת בחיה ואמר: "לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין מה עובר עליה. אם זה עוזר לה, שתדבר".

"הייתי ילדה שמחה, כולם אומרים שהייתי ילדה שמחה", אמרה חיה למבקריה, "אני רוצה לחזור לזה".