הזמן שנשאר

אין דרך קלה לומר את זה: אני אוהבת קיטש. מביך, ורוד, נדוש, טיפשי ככל שיהיה והעיקר- באנגלית... לכן, התבאסתי קשות כשקיבלתי סרט צרפתי שעוסק במחלה, אצל הצרפתים אין קיטש. לא בדרך כלל... אחרי שהתגברתי על האינסטינקט הראשוני שלי לרדת מהארץ, התיישבתי, חמושה באוכל (למקרה שישעמם) לצפות בסרט. התוצאות היו מפתיעות.

"הזמן שנשאר" מספר את סיפורו של רומן (מלוויל פופו), צלם אופנה צעיר, מצליח והומוסקסואל, שמגלה, ללא כל אזהרה מוקדמת שהוא חולה בסרטן סופני (ולא איידס, כצפוי) שסיכויי ההחלמה ממנו הם אפסיים. זו הפתיחה, הדי מדכאת של הסרט.

בשל הסיכוי הקלוש של טיפולי הכימותרפיה ובשל העובדה שהם יגרמו לו לאבד את שערו, רומן מחליט לוותר עליהם, להיפרד מאהוביו ולחיות את שלושת החודשים שנותרו לו. למרות שהוא חמוש בקוקאין וביין, רומן אינו מסוגל לספר לקרוביו על מחלתו, לא מסוגל לשבור את ליבם ולהתמודד עם כל הרחמים שיציעו לו. לכן, הוא מחליט להתעמת איתם ולהיפרד בדרכו. הוא נפרד מבן זוגו, לוקח חופשה מעבודתו ויוצא לחוות את הזמן שנשאר כשהוא מצלם את הרגעים המרגשים במצלמה דרכה הוא חווה את חייו.

כשהוא מגיע להיפרד מסבתו לורה (ז'אן מורו הענקית) הקרח שעוטף אותו נשבר והיא היחידה שרומן מספר לה על מחלתו. בתשובה לשאלתה מדוע רק לה הוא מספר עונה רומן: "כי גם את עומדת למות". הוא מרגיש שגם היא כמוהו, שונה, מתבדלת, בסוף ימיה ועל כן הוא נפתח אליה, זהו מפגש מרגש וטעון בהמון אהבה ועצב.

רומן פוגש בז'אני (ולריה ברוני טדסקי), המספרת לו כי בעלה עקר והיא מבקשת ממנו, איך אומרים: לעשות לה ילד. רומן, כהרגלו, דוחה גם אותם באומרו כי הוא שונא ילדים. לאחר זמן מה, מבין רומן כי אם יעזור לז'אני תהיה זו גאולתו מחיי הבדידות, כי משהו יישאר אחריו ויעניק לחייו משמעות כלשהיא. ההסכמה מובילה לשלישיה מרגשת.

לפני הצפייה מצפים שסרט שהדמות הראשית בו הוא המוות, יעסוק יותר במוות, אך הסרט מדגיש את הבדידות שבה אנו חיים, הקלות בה ניתן לפרום את כל הקשרים, רק מתוך הפחד להיחשף באמת. המוות רק אורב, ממתין לו לאורך כל הסרט ונותן לרומן שהות להיפרד מקרוביו בדרך שלו. הסרט מרגש וגרם לי לדמוע בסופו ולו בשל בדידותו של רומן והרצון ליהנות מהחיים שנשאר איתו עד הסוף, בדברים הקטנים: ים, גלידה, סקס וילדים. הסרט מציע לרומן ההומוסקסואל גאולה מהכיוון הכי לא צפוי - סקס עם אישה, כאשר ניכר שמעולם לא חווה זאת. הכיוון הזה מפתיע עוד יותר מכיוון שגם הבמאי פרנסואה אוזון הוא הומוסקסואל מוצהר. הצופה חווה יחד עם רומן את המסע אל סוף חייו, ההמתנה אל המוות והניסיון (שהצליח) להישאר אלמותי בכל זאת דרך ילדו, המעניק תקווה ותכלית כלשהיא לחיינו כאן.

מדובר בפעם השנייה שאני נהנית מקולנוע צרפתי ומהייחוד שלו. לו היה זה סרט אמריקאי הגיבור היה מתייפח בזרועות משפחתו ובדמעות נוסטלגיות סופר את עברו. אוזון מתמודד עם גסיסת הגיבור באומץ, במבט רומנטי על החיים והבדידות הבסיסית של האדם.

מומלץ בחום.