פרשנות: צודק אבל לא חכם

החלטת שר הביטחון, עמיר פרץ, למנוע את כניסת ראש הממשלה הפלסטיני, איש החמאס אסמאעיל הניה, חזרה לרצועת עזה היתה החלטה צודקת, בוודאי לנוכח הצהרות הבלע שהשמיע הניה בטהראן נגד ישראל, אך היא אינה חכמה. ואכן, הניה נכנס לבסוף.

מעבר רפיח נסגר לתנועה על ידי ישראל כדי שהניה לא ייכנס, ובכך נותקה רצועת עזה ממצרים. הרי ברור היה שהניה יכול לחכות כמה שנדרש, ולבסוף הוא ייכנס. על ישראל כבר הופעל לחץ עצום לפתוח את המעבר שנסגר בין עזה למצרים לאחר חטיפת החייל גלעד שליט, וישראל תתקשה לעמוד בלחץ דומה נוסף. את הכסף בכל מקרה יבריחו כבר הלילה או בסמוך לכך באמצעות המנהרות פנימה. זהו כסף שדרוש לחמאס לקניית נשק, לתשלום לאנשי מפתח ולהתחמשות מול תנועת פתח היריבה. כאשר ייכנס פנימה יציג הניה את ישראל כמפסידה, כחלשה וכמי שתמיד מוותרת.

גרוע מכך, כיוון שבכל העולם כבר מדווחים על מניעת הניה מלהיכנס לרצועה, הוא הופך באחת לכוכב פוליטי בעולם הערבי והמערבי, כקורבן לעוולות ישראל, סיום מפואר מבחינתו למסעו הערבי, שנתקל, אגב, בלא מעט ביקורת בתוך החברה הפלסטינית. במהלך כזה על ידי ישראל תושתק מיד כל הביקורת הפנים פלסטינית. אפשר לאמר שמבחינתו של הניה, הוא קיבל עכשיו מתנה. לחזור עם כסף (שגם את יתעכב יגיע לבסוף) וכגיבור לאומי, מה יכול להיות יותר טוב?

בכך גם מקרבת ישראל בין חמאס לפתח, שכן מי יעיז לצאת נגד גיבור לאומי? פתח יהיה מחוייב עכשיו יותר לעמוד מאחוריו, ודרישתו כי יפנה את תפקיד ראש הממשלה, נחלשת. בכך מתערבת ישראל במלחמת האזרחים המתפתחת לאט לאט בין פתח לחמאס, ומחייבת אותם לסוג של אחדות משותפת, כנגדה כמובן. החרם הבינלאומי על הרשות הפלסטינית הוא חד, אפקטיבי, מיאש את החמאס, ומתקבל בהבנה ברורה מצד מדינות העולם המערבי. גם הכנסה של כמה עשרות מליוני דולרים לא תשנה בהרבה את המצב, שבו חברה שלימה נמצאת במצור כלכלי. הרי דווקא מסעו של הניה לעולם הערבי מעיד על הלחץ הכספי העצום שבו נמצאת הרשות החמאסית שלו, ערב קריסה. ובמזרח התיכון יש כלל: אם זה עובד – לא נוגעים.