מחנה הפליטים ברדג'ינג הוא מקום עצוב. בלב המדבר האפריקאי, על הגבול בין [[צ'אד]] ל[[סודן]], מתגוררים עשרות אלפי אנשים בצפיפות מחניקה. אלה הם ניצולי רצח העם בחבל [[דארפור]], שגבה עד כה את חייהם של קרוב ל-400,000 בני-אדם.
בנובמבר 2005 התחוללה סערה במחנה הפליטים. קבוצה של צעירים מתושבי המחנה החליטו להוציא לאור עיתון על המצב בדארפור. הם רצו להפיץ את העיתון בין מחנות הפליטים, וגם לשלוח עותקים ממנו לאירופה וארה"ב.
העיתון החדש עלה לדיון ב-"מועצת המחנה" קבוצה של ראשי שבטים, שאחראים על ניהול החיים במחנה. רוב מנהיגי השבטים התנגדו ליוזמה, בעיקר בגלל השם בו בחרו הצעירים לקרוא לעיתון - "שלום בדארפור". המנהיגים טענו כי עיתון בעל שם כזה יעורר תקווה בקרב האנשים, וכל עוד אין שלום אמיתי בדארפור, אין שום טעם בטיפוח תקוות.
כאשר הדיון החל להתלהט, קם אחד ממנהיגי השבטים, אדם זקן ומוערך, וביקש את רשות הדיבור. המנהיג המבוגר הצביע על יפתח מילוא, בחור ישראלי שהגיע למחנה כמה חודשים קודם לכן כמתנדב מטעם האו"ם. "בני-עמו של יפתח החזיקו מעמד במשך 2,000 שנה עד שחזרו לארצם, ולא איבדו את תקוותם. גם אנחנו חייבים לטפח בקרב האנשים את התקווה שיום אחד יהיה שלום, ואנחנו נחזור לדארפור", אמר המנהיג. זה היה טיעון משוכנע. העיתון ירד לדפוס.
לנחות בצ'אד זה כמו לנחות על הירח
"זה היה רגע מרגש", סיפר השבוע יפתח מילוא בשיחה עם וואלה! חדשות. "האנלוגיה הייתה מעניינת, ולשמחתי היא סייעה לצעירי המחנה לשכנע את המבוגרים שצריך להוציא את העיתון. זה נתן לצעירים תחושה שהם יכולים לעשות בכוחות עצמם משהו מיוחד".
מילוא החל לעסוק בסיוע הומניטארי לפני עשור, אחרי שסיים ללמוד באוניברסיטה והספיק כבר להיות באנגולה ובמזרח-טימור. למחנה הפליטים ברדג'ינג הגיע באפריל 2005. "לנחות בצ'אד זה כמו לנחות על הירח", הוא משחזר. "אין מכוניות, אין כבישים, רק גמלים וחמורים. הכל עשוי מבוץ ואבנים. יש כמויות אדירות של אבק. החום מגיע ל-50 מעלות כמעט כל יום. אלה התנאים בהם חיים הפליטים. זו מציאות בלתי-נתפסת".
לאורך הגבול בין סודן וצ'אד פזורים מחנות פליטים בהם מתגוררים למעלה מ-300,000 בני-אדם. 210,000 פליטים מחבל דארפור בסודאן, וקרוב ל-100,000 פליטים תושבי צ'אד.
"המלחמות הפנימיות של סודן חדרו בשנתיים האחרונות אל מדינות שכנות ", מסביר מילוא. "לוחמי הג'נג'אוויד (מיליציות ערביות קיצונית שפועלות בחסות ממשלת סודן) מבצעים טיהור אתני בחבל דארפור מזה זמן רב. ממשלת צ'אד ניסתה להתערב לטובת אנשי דארפור, מה שגרם לג'נג'אווידים להרחיב את פעולתם אל תוך צ'אד. בנוסף, צבא צ'אד התפצל לפני שנה, ובמדינה מתחוללת מלחמת אזרחים".
בתוך כל הבלאגן הזה, ארגוני הסיוע הבינלאומיים מנסים לסייע לפליטים. מילוא עצמו היה חלק מצוות קטן של פסיכולוגים שהעניקו סיוע נפשי.
"המשימה היא לטפל ב-300,000 נפגעי טראומה. ישנם רגעים רבים של ייאוש, כי הרי אי-אפשר לעזור לכולם. אי-אפשר לקבוע עם מי יותר דחוף לדבר, עם האישה שנאנסה ושבנה התינוק נרצח? או עם הילד שאיבד את הוריו והפסיק לדבר?".
למרות הקשיים, הוא אומר, היו גם רגעים רבים של התרגשות ותקווה. "אין תחליף לדיבורים. אנשים רבים פשוט רוצים לדבר עם מישהו, לספר את הסיפור שלהם, לשתף ברגשות ובפחדים. אנחנו מאפשרים להם לעשות את זה. פתאום הם מרגישים יותר מסתם מספר בתור למרפאה או לחלוקת האוכל".
הבעיה העיקרית של הפליטים היא היעדר הביטחון. "המתנדבים עוזרים בדרכים רבות: מזון, מים, תרופות, סיוע נפשי. אבל אין לנו דרך להגן עליהם מהג'נג'אוויד ומקבוצות פושעים מאורגנות. באופן רשמי, ממשלת צ'אד אחראית על ביטחון הפליטים, אבל בצ'אד מתחוללת מלחמת אזרחים, והפליטים מופקרים לגורלם".
לדברי מילוא, "האו"ם והמדינות המתועשות חייבים לקחת יוזמה. צריך לשלוח לאזור כוח שלום בינלאומי חזק ומאורגן, עם הנהגה דומיננטית שאפשר לסמוך עליה. רק כוח כזה יכול לספק ביטחון אמיתי לפליטים".