מדוע שבתו העובדים הזרים בירדן?

לפני מספר שבועות פרצה שביתה באחד ממפעלי הטקסטיל הרבים שהוקמו בשנים האחרונות בירדן. העובדים לא דרשו תוספת שכר. השובתים דרשו להפסיק את היחס הברוטאלי מצד ההנהלה כלפיהם, לצמצם את מספר שעות העבודה שהם הנאלצים לעבוד מדי שבוע ולהחזיר להם את הדרכונים. החזרת הדרכונים? מדוע השובתים דרשו להחזיר את הדרכונים? האם מדובר בעובדים ירדנים הרוצים להגר? לאו דווקא. השובתים היו עובדות ועובדים שבאו לירדן מבנגלדש הרחוקה – עובדים זרים בירדן שרצו לשוב הביתה.

כן, גם ירדן "קלטה" בשנים האחרונות מספר רב של מהגרות ומהגרי עבודה – בייחוד בענף הטקסטיל, לאחר שפועלות מקומיות, ירדניות, פוטרו מהעבודה בגלל שהן היו ל"יקרות מדי" במרוץ המעסיקים אחר רווחים גבוהים יותר במסגרת הקפיטליזם הגלובלי. אלה אותן עובדות שזכו למקום עבודה לאחר שמפעלים ובתי מלאכה רבים נסגרו בגליל לפני כעשור בגלל שהפועלות הערביות בישראל אף הן היו לפתע "ליקרות מדי". יצוין שבעקבות הסכם השלום שנחתם ב- 1994 עם ישראל והסכם הסחר החופשי שנחתם לאחר מכן עם ארה"ב, ירדן הייתה לספקית גדולה של בגדים לשוק האמריקאי. על פי אותם ההסכמים רוב התוצרת של המפעלים הירדנים נמכרת כאשר על התווית נכתב "מיוצר בישראל". "מייד אין איזראל?", אכן כך, או כמו שנאמר במערכון של הגששים "כאילו תוצרת ישראל".

עד לפני כחמש שנים, אף מפעל ירדני לא מכר מתוצרתו לשוק האמריקאי. היום, יותר מ- 50 אלף עובדים מועסקים ב- 60 מפעלים שכל תוצרתם מיועדת לשוק האמריקאי. במסגרת הסכם השלום שנחתם עם ישראל ב- 1994, דאגה וושינגטון להכניס סעיף לפיו ירדן תוכל לייצא לשוק האמריקאי, במסגרת הסכם הסחר החופשי שנחתם עם ישראל, וכל תוצרת מקומית ולה מרכיב תעשייתי של לפחות 8 אחוז - מתוצרת ישראל. המפעלים שהוקמו בעקבות הסכם השלום רוכזו ב"אזורי התעשייה המיוחדים" ברחבי ירדן.

בשנה שעברה ביקרה במקום העוזרת לסגן מזכיר המדינה של ארה"ב, אליזבט צ'ייני. הגב' צ'ייני היא גם בתו של סגן הנשיא, דיק צ'ייני. לדברי העיתונות המקומית "ביקורה של צ'ייני הוא איתות לכך שלירדן חשיבות אסטרטגית עבור ארה"ב וישראל". יצוין שרוב המפעלים הם בבעלות זרה - בייחוד בעלי הון מסין, טייוואן, קוריאה הדרומית, הודו, פקיסטאן והפיליפינים. מחצית מרבבות העובדים המועסקים במפעלי הטקסטיל הם ירדנים. כל היתר הם עובדים זרים מבנגלדש, הודו, פקיסטן או הפיליפינים. 90 אחוז מהעובדים הן נשים מתחת לגיל 22, המשתכרות שכר שאינו עולה על 3.50 דולר ליום (כ- 15 ש"ח). ברוב רובם של המפעלים אין ועד עובדים או איגוד מקצועי. בעיתונות הירדנית מתפרסמות לעיתים קרובות כתבות וידיעות על תנאי הניצול המחפירים במפעלי הטקסטיל.

בכתבה שפורסמה לפני מספר שבועות על אחד המפעלים כזה נאמר: "600 העובדים המועסקים על ידי המשקיע הפקיסטני שוכנים במבנה תעשייתי - הדומה יותר למגורי חיילים. הם חייבים להתגורר במקום, הרחק מן העיר. הם מועסקים 65 שעות בשבוע ולכן, לעובדים אין פנאי רב לעזוב את המגורים. החברה נותנת להם את רוב צרכים הבסיסיים. עבורם, החברה היא אף המקור היחידי למזון ולמים".

כתב אמריקאי שביקר בירדן כתב על קבוצה של עובדים מהודו שניסו למחות על תנאי השכר והמחייה. כך הוא כתב: "ליד תחנת משטרה בבירה עמאן פגשתי כחמישים עובדים מהודו שניסו להתלונן נגד מעסיקם. וזאת, ללא הצלחה יתרה. אחד העובדים תפס את ראשו ואמר 'המצב בירדן קשה מאוד, אין חוקי עבודה ואין כללים במקום העבודה'. לדברי העובדים, מעסיקם סירב לשלם להם את השכר במשך שלושה חודשים, סירב לספק להם מזון במשך שבוע ולאחר מכן עזב את ירדן וטס לפיליפינים. המפעל, 'תעשיות טאמאשי', התמחה בייצור בגדי ילדים עבור הרשת 'וול מארט'. 'שלושה חודשים ללא שכר ושבוע ללא מזון. המצב גרוע, גרוע מאוד' התלונן אחד העובדים".

שכר העובדים ההודים בירדן הוא גבוה יותר מאשר בארצם. הם השתכרו במפעל טקסטיל שכר הקרוב ל- 3.5 דולר ליום. בהודו תמורת עבודה דומה היו משתכרים לא יותר מ- 2.5 דולר ליום. אך, בניגוד להודו, בירדן אין לעובדים אלה כל זכויות. איך מגיעים העובדים הזרים להודו? לבעלי המפעלים סוכנים לגיוס עובדים הפועלים בדרום מזרח אסיה. לאחר מכן, הם פונים אל משרד העבודה הירדני לשם קבלת אישורי עבודה. אישורים אלה תקפים אך ורק באזורי התעשייה המיוחדים. לאחר קבלת האישור, המעסיקים רוכשים כרטיס בכיוון אחד עבור העובדים. ברגע שהמעסיק רוצה לפטר עובד, כל מה שהוא צריך לעשות הוא לרכוש כרטיס טיסה חזרה ולגרש אותו. במקרים ובהם עובדים ניסו להקים איגודים מקצועיים, כפי שעשו 120 עובדים מבנגלדש, הם גורשו מירדן ללא עיכובים.

אחד מהעובדים מהודו שהפגין מול תחנת המשטרה בעמאן אמר לכתב: "אני רוצה לשוב הביתה. אבל אין לי כרטיס טיסה. אני גם לא יכול לעבוד כדי לרכוש את הכרטיס כי אין לי רשיון העבודה".

לאחר מספר ימים מפעל הטקסטיל "תעשיות טאמאשי" פתח שוב את שעריו. אבל הבעלים היו חדשים: אליאס ג'מיל בשארה. אותו בשארה, בעל אזרחות פיליפינית, הוא אחיו של לבנה פאדיקאראם, בעל הבית שברח לפיליפינים לאחר שהלין את שכר עובדיו ההודים. אך עתה יש למפעל שם חדש: "אלבן פאשיון". אבל הבניין, מספר הטלפון, המכונות - הכל כפי שהיה. עם חידוש העבודה, דאגתו העיקרית של המנהל מאזן בגדאדי הוא להתגבר על הפיגור של 4 שבועות השבתת הייצור. "בקרוב נקבל הזמנה חדשה מ'וול מארט' ונחדש במהרה את הייצור" הרגיע בגדאדי. לדבריו אחת הבעיות המרכזיות של המפעל היא לגייס עובדים חדשים. "כאן עבדו עובדים מהודו - אבל לצערי הם עזבו את המדינה" הוסיף ולא פירש. הוא לא ידע מאיפה יגיעו העובדים החדשים "יתכן שיגיעו מסין, או אולי מהפיליפינים, סרי לנקה או בנגלדש".

- ד"ר אפרים דוידי הוא המנהל האקדמי של המכללה החברתית-כלכלית.