כמה אחוז מעיים יש בבירה הזאת?

1. אסור להתנשא על דה קאלט. מדובר, אחרי הכל, בחבר'ה בריטיים שהסתובבו עם מוטלי קרו שלפני זאת עם הציצים ועם אירוסמית שלפני הבלאדות. ב-1981, לאיאן אסטבורי, זמר רוק, היה להיט ביד. להופעה החמישית של ה- southern death cultשלו, להקת רוק גותית פוסט פאנקית נוצצת, הגיעו כ-2000 אנשים, וגם החומר היה מבטיח. בעקבות ביקורות יותר מדי טובות הלהקה התפרקה.

ב- 1983 הקים אסטבורי עם הגיטריסט בילי דאפי הרכב חדש ומקוצר טייטל, The Cult, שנטה יותר לכיוון הרוק הכבד (או איך שקוראים לו בעברית, הארד רוק). הדרך לפרברים הנשכחים של היכל התהילה של הרוקנרול נראתה מבטיחה. השנה היא 1995. אחרי שבעים וארבע החלפות פרסונליות, שישה אלבומים, הרבה סמים ואוסף סינגלים, מתפרקת לה הלהקה. אסטבורי ודאפי פונים איש לקריירת הסולו הכושלת שלו. 2001, שש שנים אחר כך, מחליטים השניים שהעולם זקוק לעוד אלבום של דה קאלט, ולנו, הידד, מוגש פרי האיחוד - "Beyond Good and Evil".

מה אפשר לומר, אחלה אלבום לשטוף איתו גופות. סתם. באלבום החדש האנשים הזקנים והאנרגטיים האלה מוכיחים שהם לא הפסיקו לשמוע מטאליקה. למעשה, רשימת ההשפעות שלהם, שתמיד כללה את הדורז, כמו את ACDC, כמו את לד זפלין, לא נסגרה אף פעם, ואפשר בהחלט להניח שהלהקה מעורה במתרחש בנגזרת הרוק הכבד האקטואלי. מצחיק אבל נכון. באשר לי, אני יכול לציין לטובה מהאלבום בעיקר את בלאדת הכוח "ניקו", ואת "Shape The Sky". בכל אופן, ראוי לומר בפה מלא ולאכול בפה סגור, שכל האלבום סוחב איכשהו, למרות הגיל והקלישאות.

2. כמו בוב מארלי לרגאיי, מרקו פולו לענף התיירות ואריק שרון לשלום, מיניסטרי אחראית במידה לא קטנה לפריצתו של הרוק התעשייתי. אולם לכל דבר רעיש סוף, והימים שבהם לא יכולת לפספס קליפים של מיניסטרי באמ.טי.וי מזמן חלפו. גם באזור התעשיה של נתניה פסקו מלהתלהב מהצליל. בשנים האחרונות, מי שלא נמנה על שוחריה השרופים באמת של מיניסטרי היה יכול להיפגש אתה בעיקר בגיחות פילמוגרפיות. הסינגל "Bad Blood" נכח בפסקול חגיגת "המטריקס" הנבובה של 1999, וכעת, באקט של מודעות ראויה לציון, הזדנבה לה להקת היחיד של אלן יורגנסן גם ל "I.A", עיבודו שובר הקופות של ספילברג לפרויקט הבלתי גמור של קובריק. רק מה, השיר שמופיע בסרט "What About Us", אינו נוכח בפסקול. מה עושים? קונים את האוסף החדש של מיניסטרי, "Greatest Fits", בו הוא מופיע באופן בלעדי. אני הייתי פשוט מוריד אותו מאיפשהו. כלומר לא. כאילו, אם הייתי בעניין של השיר.

בכל אופן, מעבר לאופציה חלופית במדף למצב רוח של שטיפת הגופות (והפעם זה יותר מתאים), מאפשר לי המאורע לספר סיפור קצר שהתרחש בלולפאלוזה של 1992 (שקראתי ב"ספין מגזין" לא מזמן). ובכן, אחד הפיצ'רים של אותה פאלוזה כלל מעין פריק שואו להגעלת הנוער בשם "הקרקס של ג'ים רוז". אחד מההיילייטס של התענוג היה תהליך שבו אחד מבחוריו של ג'ים רוז זכה להחדרת צינורות מהאף לקיבה, בהם הוזרמו אחר כבוד בירה, קטשופ ומיונז. סופה של הפרזנטציה התאפשר כאשר נמשתה מהקיבה אותה התערובת, שזכתה לשם הקליט "בירת מרה". בשלב כלל לא מאוחר במהלך מסע ההופעות רשם לעצמו כריס קורנל פטנט בכך שהיה הראשון לשתות את הבירה. יום אחר כך, באקט מובהק של "גם אני יכול", הראה אדי ודר ממה הוא עשוי. אז הגיע זמנו של יורגנסן מיודענו, שהגדיל ושתה יומיים רצוף, ועקב כך הקים את משולש היריבות המוזר והמגעיל ביותר בתולדות הרוקנרול. בסופו של דבר והמסע, קורנל לקח את המקום השלישי, יורגנסן את השני, וודר את הראשון. האגדות מספרות שמהרגע בו התרברב יורגנסן, לא החמיץ ודר אף יום של שתייה. לחיים.

3. הבלאק קרואוז, ותסלחו לי, היא להקה עם שם ממש נדוש. זאת אומרת, אם האחים כריס וריץ' רובינסון לא היו קוראים לעצמם הבלאק קרואוז ב- 1984, ודאי היתה מסתובבת כאן להקה בשם כזה. למעשה, סביר להניח שבכל יום שעובר חבורת ילדים כלשהי מנסחת לעצמה את השם הזה בין קירות המקלט. למען האמת, זה ממש מוזר כמה שהבלאק קרואוז טובים בהתחשב בשם שלהם. תעזבו את זה, ריץ' רובינסון נשוי לקייט האדסון. אני לא בטוח מה זה בדיוק אומר, אבל היא בטח מפורסמת.

לענייננו. אחרי חמישה אלבומי אולפן וסיבוב קאוורים לזפלין עם ג'ימי פייג' ב- 1999, אחרי אלבום אוסף בשנה שעברה, חוזרים העורבים לאלבום חדש, "Lions". כמו תמיד הם נשמעים נהדר. נותנים בראש רוקנרול קלאסי, משחיזים גיטרות, מג'מג'מים כאילו מחר יש פיגוע. אין מה לעשות, הקרואוז, שידעו הרבה הצלחות וכשלונות, מייצגים להקת רוק אמיתית, מצולקת ומנוסה. ההפקה של דון ווז לא נותנת לזה להתפספס.

הבעיה היא עודף פאנקיות. כן אני מודה, עם יבבות גיטרה וביצים אורגניות, עם סולן שהוא תמצית פרחים מהסבנטיז, מעין שילוב של רוברט פלאנט, רוד סטיוארט וכריס קורנל (מקום שלישי בתחרות בירת המרה, להזכירכם), כל הסבבה אגוזים הזה נראה לי לא במקום. העניין הוא שמחומר כמו זה המרכיב את הבלאק קרואוז, אתה אמור לצפות בכל פעם ליצירת מופת. במקרה הגרוע, אתה יודע שאם לא תקבל מכיוון כתיבת השירים, תקבל גם תקבל זאת מהג'מים. והנה בא לו רובינסון (אחד מהם לצורך העניין) ובמקום להרטיט לי מה שאמור להיות מורטט, מתחיל מהשיר השלישי לקפץ כאילו היה טום ג'ונס ביום שמח במיוחד. עכשיו, אם יש משהו שאפשר להגיד על גרוב, זה שכשהוא לא נעשה כמו שצריך הוא מביך. אני מצטער, אבל זה פשוט ככה.

ובכל זאת, אי אפשר לצאת מהדיסק הזה, או מהביקורת עליו, בלי איזה שאפו קטן, ולכן אציין את נקודת האור הבלתי ניתנת לביטול - "Lickin", השיר השני באלבום (שאחריו הכל כבר נהיה פחות טוב), פצצת רוק מהסוג שדוחק לפצוח בחפלה. עכשיו זה זמן טוב לנסות את כישוריכם בחיפוש שירים ברשת.