הדרך שלי, או הכביש הפתוח

אם היינו נאלצים לבחור את מאמן העונה כבר עתה, המועמדים היו סלואן, פיל ג'קסון שמוציא מהלייקרס 110 אחוזים, ודון נלסון שמוביל את הלוחמים למאזן של פלייאוף למרות שהם אפילו פצועים יותר מהרגיל. אם נוסיף את גרג פופוביץ', שהספרס שלו באים לעבודה כל ערב, המשמעות היא שארבעת המאמנים הטובים בליגה כרגע היו בערך באותו המעמד גם בערך לפני עשור.

כדאי גם לזכור ששתי הטבעות היחידות שלא הלכו לידיים המעוטרות של פיל ופופ במילניום הנוכחי הלכו ללארי בראון ולפט ריילי, עוד שתי אגדות מהלכות. המסקנה הבלתי נמנעת היא שאי אפשר להדגיש מספיק את חשיבות הנסיון מאחורי הקווים. דור שלם של מאמנים צעירים (חוץ מאייברי ג'ונסון) נע בין אכזבה (למשל, פליפ סונדרס) לאכזבה גדול (ריק קרלייל, אם תרצו) לסתם מבוזבז (מישהו אמר נייט מקמילן?), וכולם כולל כולם מסתכלים מלמטה למעלה על הדינוזאורים.

ההקדמה הארוכה הזאת נועדה להסביר מיהו הגורם מספר אחת להצלחה של יוטה בינתיים - סלואן, כמובן. שלוש שנים קשות מאוד עברו עליו מאז הפרישה של סטוקטון והעזיבה של מאלון, שלוש שנים בהן נעצר רצף הפלייאוף המדהים של הג'אז, וכובע החוואי שלו הפך ליותר ויותר קורץ בזמן שחליפת המאמן איבדה אט אט מקסמה. אבל סלואן החליט להישאר ולהיכנס לשנה ה-19 שלו כמאמן הג'אז, כמובן הרצף הארוך ביותר שקיים כרגע בליגה. מול טורונטו הוא השיג את הנצחון ה-900 שלו כמאמן המועדון המורמוני, וחסרים לו שני נצחונות כדי להגיע למספר 1000 בקריירה. העונה הזאת, בינתיים, מחזירה לו עם ריבית על הנאמנות שלו למועדון. למרבה התדהמה, סלואן מעולם, אבל מעולם, לא זכה בתואר מאמן העונה. אם העונה זה לא יקרה, כבר קשה להאמין שמישהו יוכל לתקן את העוול הנוראי הזה, לאחד מאנשי המקצוע הטובים בתחומם.

לפני פתיחת העונה, איאן תומסן מהמגזין ספורטס אילוסטרייטד חזה שסלואן, לו הוא קרא המאמן הטוב ביותר בספורט המקצועני כיום, יזכה סוף כל סוף בתואר הנחשק. אז זה נראה כמו הימור היום נראה שאפשר ללכת איתו לבנק. סלואן העמיד קבוצה מאומנת היטב, הכין לה תרגילים פשוטים ויעילים, והביא אותה בכושר נפלא לפתיחת העונה.

אך המבחן הגדול באמת של מאמן הוא ביכולת לשמור על הקבוצה שלו יציבה. סלואן, שכבר עבר וראה הכל בקריירה, הוא האיש המושלם גם למשימה הזו. מדובר בדאגן כרוני שתמיד מוצא סיבה להרוס את המסיבה, כמו אחרי הקאמבאק מול סקרמנטו, אז ניתן היה לשמוע אותו מדבר בעיקר על ההגנה הרכה מדי של שחקני הפנים, המחצית הראשונה הגרועה והסיכון שהבטחון העולה של השחקנים יגרום לשאננות. אם מישהו מחניכיו רק יחשוב בינו לבין עצמו להוריד את הרגל מהגז, סלואן יהיה שם כדי להחזיר אותו למוטב.

סלואן נחשב לאחד האנשים הקשים ביותר לעבוד איתם בליגה, בעיקר אם אתה שחקן צעיר. הוא רואה עצמו כמחנך מאסכולת ה-"חוסך שבטו שונא בנו", tough love כמו שאומרים מעבר לאוקינוס, ובשנים האחרונות הקפדנות שלו, יחד עם הדכאון בחיים במדינת יוטה השוממת, הבריחה שחקנים מוכשרים כמו קירק סניידר וכריס האמפריז, וגרמה לתחושה שהוא לא מתאים לנוער של ימינו, זה שרוצה יותר חופש, יש ביטוי אישי, וזה שצבע עורו יותר כהה.

הג'נרל מנג'ר קווין אוקונור הבין שמוחמד לא מתכוון להגיע אל ההר והלך על גישה הפוכה - הוא בחר רוקיס עם אופי מספיק חזק כדי לעבור את הטירונות של סלואן, ואסף כמות מרשימה של שחקנים לבנים, ביחס לא פרופורציונלי לחלוטין למה שקורה בכלל הליגה. אבל יותר מכל מדובר באידיאולוגיה כדורסלנית אולד סקול אמיתית, וכל מי שמתאים את עצמו, יותר ממוזמן להגיע.

עם דרון וויליאמס הגישה של הקואץ' עבדה מצוין, וקשה להאמין שהוא היה הופך לשחקן כל כך שלם בלי הרצון להוכיח לסלואן שהוא ראוי לשחק והרבה. גם הרוקיס רוני ברואר ופול מיילסאפ, שני חבר'ה שאוהבים לעבוד קשה, נכנסו מהר לעניינים וזוכים לדקות ואפילו למחמאות, רחמנא ליצלן, מהרס"ר שלהם.

ההגנה, שלא כהרגלו של סלואן, היא סימן השאלה העיקרי של הקבוצה. הג'אז סופגים 99.63 נקודות למשחק, מה שממקם אותה במקום ה-20 בליגה בקטגוריה הזו. הבעיה היא בעיקר בהגנה של שחקני הפנים. אוקור משתדל להשתפר בשמירה בפוסט, אבל בינתיים זה לא מספיק; וגם בוזר לא ממש מקבל פידבק חיובי מהמאמן בגזרה זו. ושניהם לא חוסמים טובים. ביחד עם מוטיבציית יתר, החולשה בהגנה בצבע גורמת לשחקנים של יוטה לבצע הרבה מאוד עבירות. הם מדורגים ראשונים בליגה (רק בכיוון הלא נכון) עם 27.26 עבירות למשחק, ושולחים את היריבה יותר מ-33 פעמים לקו. בפלייאוף, כשהקצב הופך איטי יותר, זה עשוי לפגוע בהם.

מבחינה התקפית יש ליוטה בעיה בקליעה מחוץ לקשת. השחקנים של סלואן קולעים רק ארבע שלשות למשחק באחוזים נמוכים (31.3 אחוזים, מקום 22 בליגה). וויליאמס ואוקור, שזורקים את רוב השלשות בקבוצה, עוד בהחלט יכולים לשפר את הדיוק שלהם.

שתי הבעיות לא נראות רציניות מדי, והן סוג של פשרה מודעת. לסלואן יש אפשרות להעמיד הרכבים הגנתיים וגם הרכב עמוס בקלעי שלשות (וויליאמס, פישר, גורדן גיריצ'ק, קירילנקו, אוקור). אבל כאשר בוזר ואוקור עושים מה שהם רוצים בצבע, ניתן לקבל בהבנה קצת רכות בהגנה, וכאשר השחקנים מצליחים להגיע לטבעת כל כך הרבה ולקלוע באחוזים כל כך גבוהים, אין בכלל סיבה להפציץ מבחוץ.

הבשורה הכי טובה מבחינת ההגנה היא שעם קירילנקו ההגנה נראית יותר טוב. במשחקים בהם הרוסי המעופף שיחק הג'אז ספגו 97.6 נקודות, ולאחרונה הוא גם משתמש בשילוב של קירילנקו ומיילסאפ, שתי פצצות אנרגיה וחוסמים נפלאים שיכולים לחפות על הרכות של בוזר אוקור.

אם ב-AK47 עסקינן, אז הוא מהווה בינתיים חסרון נוסף, בכך שטרם הצליח להטביע את חותמו על הקבוצה ולהשתלב במרקם החדש. הרוסי זורק רק 6.4 פעמים למשחק, לעומת 10.6 אשתקד ו-10.2 בעונה שלפני כן, כמו הדקות גם היא הצטמקה, ואיתה הריבאונדים (רק 5.5 למשחק, לעומת 8 ב-2005/6), האסיסטים (3.7 לעומת 4.3), החטיפות (1, לעומת 1.5) והחסימות (2.6, מול 3.2). מצד שני, בשלושת המשחקים האחרונים שלו, נכון ליום חמישי, הוא קלע בדאבל פיגרס, אבל לא עשה זאת על ידי כך שהפך מעורב יותר בהתקפה, אלא פשוט כי ידע לקלוע באחוזים טובים יותר. אם וכאשר סלואן יידע איך והיכן לשלב את האיכויות הנדירות שמביא איתו קירילנקו, הג'אז עשויים להיות טובים אפילו יותר.

הנקודות הקלות בצבע, השליטה בריבאונד וההתעלות במאני טיים- כל אלה הם עוגנים משמעותיים מאוד לקבוצה ומרמזים על כך שיוטה מסוגלת להיעזר בהם כדי להמשיך לנצח. אחרי שגם עם פציעה של קירילנקו השחקנים של הג'אז הסתדרו נראה שנבנית שם קבוצה גדולה באמת, כזאת שתתבסס בצמרת הגבוהה עד הסוף. בפלייאוף השחקנים של סלואן עדיין לא מספיק מנוסים (חוץ מפישר), ולכן יהיה להם קשה לעבור יותר מסיבוב השנה, אבל בעונה הרגילה יוטה מסוגלת להגיע רחוק מאוד, אלי אפילו לשמור על המקום הראשון. לדעתי רק סדרת פציעות רצינית תצליח לגרום למשבר בסולט לייק סיטי, ובמקרה של הג'אז זוהי בהחלט אופציה שאסור לזלזל בה.

ומה לגבי העתיד הרחוק יותר? שם המצב נראה אפילו טוב יותר. קירילנקו, בוזר, וויליאמס, אוקור, פישר, הרפרינג וברואר חתומים בקבוצה לפחות עד 2009, ואם כולם יממשו את האופציות שלהם אז גם עד 2010. הג'נרל מנג'ר אוקונור הצליח לדאוג לכך שכל הסגל הקיים ירוץ ביחד לפחות 3-4 שנים נוספות (חוץ ממיילסאפ, שנבחר בסיבוב שני וחתום רק לעוד שנה וחצי), וזה מספיק זמן כדי להשיג דברים יפים מאוד. בנוסף, חוץ מפישר והרפרינג, מדובר בסגל שחקנים צעיר עם הפנים קדימה. אי לכך ובהתאם לזאת, קשה להאמין שלא נראה את יוטה מתבססת בצמרת הגבוהה בשנים הקרובות.