ירוק זה גם כלכלי וציוני

פעם בכמה חודשים מגלה התקשורת הישראלית את חוות הבודדים בנגב. התיאורים כמעט תמיד זהים: המתיישבים הם "החלוצים האחרונים", אנשים ש"החליטו לעזוב הכל ולהתיישב באמצע המדבר". אבל הם לא רק מגשימים חלום אישי – הם גם פועלים למען אינטרס לאומי: שמירה על קרקעות המדינה מפני השתלטות הבנייה הבדואית הלא-חוקית.

אלא שה"חלוצים" האלה נתקלים בהרבה גורמים שמערימים עליהם מכשולים: הביורוקרטיה של הרשויות; ארגוני זכויות האדם, שפועלים למען הבדואים והארגונים הירוקים – הנודניקים האלה, שנחמיה שטרסלר מ"הארץ" כינה פעם "אבירי השפירית המצויה" – אלה שמבחינתם אין בעיה שנחזור לתקופת האבן ו/או ניזרק כולנו לים על-ידי הבדואים והערבים, ובלבד שלא נפגע בפרחי הבר.

על הביורוקרטיה מישראל קטונתי מלהגן; לגבי השפירית המצויה – כמו את שטרסלר, גם אותי היא מעניינת כשלג דאשתקד. אסתפק בדאגה לזכויות האדם: לא, לא האדם הבדואי – לו כבר יש מספיק (ויהיו שיאמרו: "יותר מדי") ארגונים שדואגים; אלא אדם אחר, שמשתייך לרוב המופלה-לרעה של אזרחי המדינה: האדם העירוני.

על פי מחקר של ארגון "חיים וסביבה", תמיכת הרשויות בישראל במגזר הכפרי (שבו חיה רק עשרה אחוזים מהאוכלוסייה) גדולה פי 4 מהתמיכה בערים. התמיכה הזו מנוגדת לאינטרס של הציבור הרחב, שכן צריכת האנרגיה ועלות התשתיות (מים, חשמל, ביוב, כבישים) פר תושב בישובים צמודי הקרקע, גדולה פי כמה מזו שבערים הגדולות. הבתים צמודי הקרקע מכרסמים בשטחים הפתוחים ותושב ממוצע בכפר משתמש הרבה יותר ברכבו הפרטי – תוצאה ישירה של מרחקי נסיעה גדולים יותר ושל העדר תחבורה ציבורית זמינה.

זאת ועוד, כל התמיכה הזו מגיעה דווקא לידיהן של האוכלוסיות החזקות ביותר. ההזדמנות לגור ב"צמוד קרקע", סגורה בפני מרבית האוכלוסייה – סיכוייו של כל מי שהוא רווק מבוגר, חד-הורי, נכה, קשיש או לא יהודי להתקבל לישוב קהילתי, למושב או לקיבוץ, נמוכים מאוד.

לכן הירוקים מתנגדים להקמתם של ישובים כפריים חדשים באופן כללי – ועל אחת כמה וכמה, להקמתן של חוות בודדים, שהן הדוגמא הקיצונית ביותר לבזבזנות ולחוסר הצדק שבהעדפת הבנייה רוויית הקרקע בישראל.

כלומר, לא רק. כשמדובר בשטחים פתוחים, יש חשיבות עצומה לא רק לגודל השטח אלא גם לרציפות שלו. לא רק מבחינת בעלי-החיים והצמחייה, אלא בעיקר מבחינת המטייל באזור, יש הבדל עצום בין שטח פתוח בגודל 10 קמ"ר לבין שני תאי שטח בגודל 5 קמ"ר כל אחד, גם אם מדובר באותו שטח כולל בדיוק. זו הסיבה לכך, שההשפעה של החוות על האזור חורגת בהרבה מכך וכך הדונמים שהן משתמשות בהם כיום - מה גם שהחוות גדלות, ויגדלו עוד בעתיד.

הממשלה צריכה להשקיע באופן מסיבי ברווחה, בתעסוקה ובחינוך ביישובי הקבע הבדואים, וליישב בהם את האוכלוסייה הבדאוית שנותרה בכפרים הלא-מוכרים. הממשלה גם צריכה להרוס בנייה בלתי-חוקית בדואית. אלא שכמו בכל תחום עשייה אחר, הממשלה מתכחשת למחויבותה לעשות משהו, ובמקום זה שולחת אזרחים פרטיים לעשות את העבודה – במקרה זה, "להגן על קרקעות המדינה".

לכל מי שמאמינים לנימוקים הציוניים השקריים של המתיישבים בחוות, אני רוצה להזכיר כמה עובדות דמוגרפיות (וגם טופוגרפיות) ידועות: הראשונה היא, שככל שרמת ההשכלה עולה, שיעור הילודה יורד. רוצה לומר, דווקא למי שרואה בבדואים איום דמוגרפי כדאי לתמוך בהפסקת הקיפוח שלהם ובקידומם החברתי-כלכלי. השנייה היא, שלבני-אדם יש מין נטייה כזו, שהם לא הופכים לפחות מסיגי-גבול ומפירי-חוק וליותר נאמנים למדינה אם המדינה הזו מקימה מול חוטמם חוות מטופחות, בעוד שלהם היא לא מספקת אפילו חשמל ומים; השלישית היא שכל תושבי 23 חוות הבודדים היו יכולים להיכנס ברווחה לבלוק אחד בירוחם, כך שקשה מאוד למצוא את תרומתם האדירה ליהוד הנגב; והרביעית היא, שעם המשאבים האדירים שמושקעים בחוות, אפשר היה להקים שתי שכונות חדשות בירוחם ובדימונה, וגם לשפר את רמת החיים בערים אלה – וזה דווקא כן יתרום ליהוד הנגב, הרבה יותר מאשר כל חוות הבודדים למיניהן.

ובקיצור: מתיישבים יקרים: אתם לא יותר ציוניים וחלוצים מכל תושב בדימונה או בירוחם, ואין לכם מונופול על החזון של בן-גוריון בדבר פיתוח הנגב.